חרדה חברתית בקרב מתבגרים שכיחה הרבה יותר ממה שחושבים. בין אם היא צצה בעקבות השנתיים של הקורונה ובין אם היתה שם תמיד – יש מה לעשות. “העולם נראה אחרת כשיש לך חברים ויש עם מי לדבר ולצמוח יחד”
למעלה משנתיים עברו ממשבר הקורונה, וההשפעות הקשות שכולנו הוזהרנו מפניהן, אכן לא אחרו לבוא. החוסן החברתי והרגשי של ילדים, נוער ובוגרים נפגעו מאד. אלפים רבים חווים קושי אמיתי להשתלב באותה “רקמה אנושית אחת”, והתוצאה היא שהם וכולנו, כחברה – מפסידים. קוראים לזה חרדה חברתית והיא יכולה לצוץ בעקבות הקורונה או להיות שם עוד קודם. לפניכם העדות האישית של אם לשני ילדים בעלי חרדות חברתיות, על ההתמודדות, הקושי והאופטימיות.
שמי מזי ואני אמא לבת ולבן. שניהם חוו בדידות קשה, שאני לא מאחלת לאף אדם. היום, בדיעבד (אם אפשר לקרוא לזה בדיעבד), אני יכולה לומר שההתמודדות הקשה ביותר שלהם (ושלי, כאמא) היתה שלא ידענו לקרוא בשם למה שגרם להם להיות לבד, להתרחק, להתנתק, להתבודד. לא ידענו שזו חרדה חברתית ובעיקר לא ידענו שהם לא היחידים ושיש מה לעשות.
פגשנו את זה לראשונה עם הבת הגדולה. התקפי חרדה והשתבללות שהלכו והתעצמו, ובתיכון הגיעו לשיא. היה לה קושי לפתח קשרים עם ילדים אחרים, ליזום – אפילו שיחות, שלא לדבר על מפגשים. אפילו להיענות לפניה אליה נראה היה כמשהו בלתי נסבל מבחינתה.
מה שלילדים אחרים בא כל כך טבעי, לה היה קשה, ממש. היא היתה מאד סגורה, מאד מופנמת ולא רק מול בני גילה. גם מול מבוגרים ונראה שכל העולם הפחיד אותה. לאט לאט ראינו איך היא מבודדת חברתית, וזה לא נעצר שם – אלא המשיך גם לאינטראקציות יומיומיות מול העולם. היא לא היתה מסוגלת לעשות אפילו פעולה פשוטה, כמו ללכת לסופר, לקנות משהו במכולת.
היא הרגישה שמסתכלים עליה, שבוחנים אותה, שאם תטעה יאמרו לה משהו, והיא לא תדע מה לענות ואיך להתמודד עם זה. שכל דבר שהיא עושה או אומרת – מגוחך, אז עדיף שלא תאמר. היה לה קשה אפילו להסתכל לאנשים בעיניים. לי כאמא, שיודעת כמה היא חכמה, נבונה, אמיתית, מצחיקה וטובה היה קשה כ”כ לראות את השיפוטיות הקשה הזו שלה כלפי עצמה, ואיך היא מבודדת את עצמה, חברתית.
הלכנו לטיפול פסיכולוגי, אבל כל הזמן הרגשנו שחסר לה החלק המעשי, ההתנסותי. את התכל’ס. מקום שבו תוכל לתרגל מפגש, שיחה, לפגוש ילדים אחרים בגילה ולראות שהיא ראויה ושווה, מעניינת, מצחיקה, יכולה. הפסיכולוגית הציעה שנפנה לעמותת רקפת העוזרת למתבגרים בעלי חרדה חברתית, ושם הגיע המפנה הגדול.
“היא עברה תהליך מדהים. למדה ליצור קשר, ליזום, לא לפחד”
אני מודה שההתחלה ברקפת לא היתה קלה, אבל היא עברה שם תהליך מדהים. קודם כל ולפני הכל – ההבנה שכל הפחדים האלו שהיא חווה, חוסר הביטחון ורגשות הנחיתות הם לא איזו “דפיקות שלך”. רבים מרגישים כמוך. להגיע לקבוצה על בסיס שבועי ולגלות שם עוד ילדים וילדות שאולי דווקא את יכולה לעזור להם לראות דברים טובים בעצמם – נותן המון כוח ותחושה חדשה לגמרי של מסוגלות וביטחון. ואז, לאט לאט היא למדה ליצור קשר, ליזום, לא לפחד – או לפחות להתמודד עם מה שמפחיד אותה, להתנסות, להעז ואפילו להיכשל ולגלות שהשמים לא נופלים.
במשך שנתיים ראיתי אותה מהצד, עוברת שלב שלב. בהתחלה היא היתה מאד סגורה ופחדה להתבטא, אבל העובדה שהיתה במקום בטוח עבורה, אפשרה לה להיפתח ולהביא את עצמה בלי לחשוש מ”מה יגידו”. חשש שליווה אותה בעוצמות מופרזות ממש עד אז.
הקבוצה הפכה להיות החבורה שלה, הם יוצאים יחד לבלות ומחזקים אחד את השני. העולם נראה אחרת כשיש לך חברים טובים ויש עם מי לדבר ועם מי לצמוח ביחד.
אבל השינוי הגדול התרחש כשהיא העזה לצאת ולנסות גם מחוץ לקבוצה. זה לא קרה ביום אחד, זה לקח זמן וצבירה של ביטחון אבל אז ראינו אותה מתחילה לתקשר, להסתכל בעיניים, לשאול, לענות, להגיב. היא התחזקה אל מול העולם, אל מול הפחדים שלה, והיום היא מסוגלת להתמודד עם דברים שפעם לא היתה יכולה לעשות, היא עצמאית יותר, פתוחה יותר לעולם וכבר לא נמנעת ומסתגרת.
היא התחילה ללמוד במכללה ומיישמת מדי יום את הכלים שקיבלה והתאמנה עליהם מספיק זמן בשביל לדעת שהם עוזרים לה. זה לא קסם, זה לא שאין ימים קשים ורגעים קשים. זו עבודה, זה תהליך שלא קורה ביום אחד. אבל לראות את הבת שלך לא מוותרת על עצמה, ומנצחת את “השדים” שלה על בסיס יומי, זה שווה הכל. חזרתי לנשום.
“הוא היה ילד מאד חברותי, מוקף באנשים ובעשייה – ואז הגיעה הקורונה”
הבן הצעיר שלי היה ילד מאד חברותי, מוקף באנשים ובעשייה – ואז הגיעה הקורונה. מקרה קלאסי של ילד ששנתיים היה לבד בבית, מול מסכים והעולם שהכיר אותו קרס. כשחזר לבית הספר, הוא חווה חרדה חברתית.
הוא השתנה לחלוטין, עד שהרגשתי שאני לא מזהה אותו. הוא לא מצא את מקומו החברתי בכיתה, הרגיש שקוף, הסתגר, לא דיבר עם אף אחד, פחד מכל דבר.
למזלנו, בניגוד לאחותו – כאן כבר ידענו לזהות את החרדה, וידענו ש”הזמן לא יעשה את שלו”. צירפנו אותו לקבוצת רקפת כדי לא להפסיד עוד זמן. היה צריך להחזיר לו את “הכושר החברתי” שאבד, לאפשר לו לתרגל ולהתנסות, להכיר ילדים שמתמודדים עם קשיים דומים, להפסיק להרגיש חריג ולא מסוגל – כי ידענו למה הוא היה מסוגל, לפני כן. צריך לומר גם שהקבוצה עזרה לו גם כ”עזרה ראשונה” להפיג את הבדידות, ואכן נוצרו לו קשרים שהיו אז קריטיים ומחזקים.
התהליך אצלו היה קצר יחסית. תוך תקופה לא ארוכה פתאום היתה לו חברה, הוא התחיל לצאת, לדבר ולפגוש אנשים, אפילו התארגנה לו חבורה משלו, לבילויים. הרגשתי שקיבלתי את הבן שלי בחזרה. שהיה לנו מזל.
להשקיט רעשים שיפוטיים על התפקוד ההורי
כאמא, הלב שלך נשבר כשאת רואה שהילדים שלך לבד. אין כמעט קושי הורי כואב יותר. אבל ככל שהקושי רב, כך מדהים ומרגש יותר לראות את התהליך שהילדים מסוגלים לעבור. האלסטיות הזו והיכולת לעשות שינוי שהוא כל-כך לא פשוט וכל-כך משפיע על איכות החיים שלהם – וכן, גם שלנו ההורים. לראות אותם צומחים ופורחים ולהבין שגם ברגעים הכי קשים, יש תקווה ואסור לוותר עליה.
גם אני נעזרתי באותה תקופה. קיבלתי הדרכה וליווי, למדתי דברים על התפקיד שלי, כאמא, בתוך או לצד הקושי שלהם. השתתפתי בוובינרים בזום, בהרצאה להורים לנוער לפני גיוס – גיליתי אופציות שלא ידעתי שקיימות. קיבלתי ידע, כוחות, נחשפתי לדברים וכלים חדשים. בנוסף, גם אני הייתי צריכה להשתיק רעשים שיפוטיים וקשים שלי על עצמי, על התיפקוד ההורי שלי, רגשות אשם. ויש ערך עצום למפגש עם ההתמודדויות של הורים נוספים. אפילו רק הידיעה שאני לא לבד, שלא רק אצלנו זה ככה, החזיקה אותי ברגעים הקשים ונתנה לי כוח.
היום, אני יכולה לקוות ולהאמין שהחלק הקשה כבר מאחורינו. חרדה חברתית כנראה תמיד תהיה התמודדות של שני הילדים שלי ברמה כזו או אחרת, אבל היום גם הם וגם אני יודעים שהחרדה לא מגדירה אותם ולא מגבילה את החיים שלהם, ושלנו.
יש להם כלים לנצח אותה, יש להם “חברים לקרב” שמלווים אותם, ויש להם אמונה בעצמם, ובתור אמא, אני לא יכולה לבקש יותר מזה”.
עמותת רקפת מפעילה קבוצות לחיזוק חברתי רגשי של ילדים, נוער ובוגרים, וחווה עליה מתמשכת בפניות, המחייבת אותה להרחבה של היקפי ופריסת הפעילות.
מהי חרדה חברתית ומה עושה עמותת רקפת?
אבנר דפני, מנכ”ל ומייסד העמותה:
“זאת התמודדות שלא כולם מכירים או נותנים עליה את הדעת, אבל למעשה מדובר במגפה עולמית. זו מצוקה שלאורך זמן פוגעת בבריאות הנפשית והפיסית, ושגורמת לחברה שלנו להפסיד רבים שצריכים, יכולים וראוי שיהיו חלק ממנה. אנחנו פועלים כבר יותר מעשור ויודעים שהפעילות אכן אפקטיבית ומשנה חיים. עד כה סייענו לאלפי יחידים ומשפחות לחיות חיים מאושרים יותר ובודדים פחות. לעיתים קרובות זה ממש בגדר שינוי והצלת חיים. אנחנו עושים את המקסימים כדי להרחיב את הפעילות ואת פריסת הקבוצות (נכון להיום פועלות כ 75 קבוצות ברחבי הארץ), ואנחנו מקווים להביא לשינוי חברתי אמיתי ולשיפור איכות החיים של רבים ורבות שזקוקים לכך”.
