אפשר להמשיך ולדבר על הקשיים שהשנה הזו הביאה, ואיך הם משפיעים על ילדנו. אבל אפשר גם לדבר על השיעורים החשובים שהם לומדים כתוצאה מהקורונה, ואיך הם יעזרו להם לצלוח את השנה – ואת המשך החיים
רבות נכתב על השלכות של נגיף קורונה על חיינו, אבל בסופו של דבר אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו ההשפעות לעתיד לבוא, ומה ההשלכות של התקופה הנוכחית על התפתחות הילדים והנוער. גם אם ההנחה האופטימית היא שבעוד כמה שבועות נתחיל בסבבי חיסונים שבאופן הדרגתי ירגיעו את האנושות, אנו צפויים לגלי הדף שילוו אותנו כנראה עוד עשור לפחות. על כן החלטתי לכתוב לילדי ישראל היקרים מכתב עם חומר למחשבה. כמו בקבוק עם מכתב הנשלח לאוקיינוס העתיד:
ילדים יקרים,
ללא הבדל גיל, מגזר, דת, צבע, מקום מגורים ושפה, מבחינתי אתם היקרים מכל, האוצר היקר ביותר שיש לנו כחברה וכמדינה. אתם עתידה. הוריכם – אנחנו – כבר קצת מקרה אבוד. אתם נותרתם, אתם התקווה. בתי הספר אליהם אתם צועדים הם המקומות החשובים ביותר שיש לנו, אלו הם המבנים, המוסדות והמורים המעצבים אתכם, אלה המאכלסים את עתידה של המדינה שלנו, של המקום הקרוי ישראל, מי ומה שאנחנו נהיה.
כשאני חושבת על שנת הלימודים הקרובה ועל צידה טובה לדרך, אני חושבת אולי יותר מכל על אנוכיות למול ערבות הדדית ומציאת מכנה משותף. על פי הכתוב במילון, אנוכיות היא מצב בו האדם שם את עצמו, צרכיו ומחשבותיו בראש מעיניו, והאחרים הופכים לאמצעי להשגת המטרות שלו. מסתבר שיש גם מושג של אנוכיות קבוצתית, לפיה קבוצה דואגת לצרכיה שלה בלבד ואינה שואלת, בודקת, או מתקשרת את צרכיה של קבוצות אחרות.
המפתחות לשנה טובה
במטרה לעבור את השנה הקרובה בטוב, המפתח העיקרי הוא ויתור על האנוכיות. נקודת המפנה בה אתם, ילדינו, תהפכו מקבוצות של מגזרים מתבדלים הדואגים כל אחד לאינטרסים שלו, לחבורה אחת, לקבוצה אחת ולעם אחד עם מטרות דומות וכוונה דומה. ככה תעלו את כוחותיכם למיצוי יכולותיכם האדירות, השכליות והאנושיות, על מנת שתשגשגו בעתיד. אני מייחלת שאתם, ילדינו, תקבלו הזדמנות אמיתת ללמידה, וכלים וידע שיכינו אתכם לחיים המצפים לכם. זאת כדי שתגדלו להיות אנשים הרואים את האחר, רגישים לצרכיו, מתעניינים בתחושותיו. זהו מפתח ראשון לחברה בריאה ולשנת לימודים מוצלחת.
ובעידן הקורונה יש כמה כללים נוספים המבטאים חוסר אנוכיות:
רואים את האחר ולובשים מסכה בכל האזורים הציבוריים.
רואים את האחר ומכבדים את נהלי בית הספר לגבי התנהלות בקפסולות.
רואים את האחר ושומרים על ריחוק חברתי.
רואים את האחר ומקפידים על היגיינה ושטיפת ידיים.
רואים את האחר ולומדים במלוא הכוח, מתוך אכפתיות לעתיד ומצליחים בבגרויות.
רואים את האחר ועוזרים אחד לשני לעבור ביחד את התקופה הזו ולא נוהגים באנוכיות.
רואים את האחר ועוזרים לחברים בבית הספר ללמוד ולהצליח, על אף הקשיים.
מפתח השני: הערבות ההדדית
לפני מפלגות, אינטרסים, דעות, ומחנות – אנחנו אזרחים. הקורונה מלמדת אותנו שכל הילדים וכל האנשים הם גוף אחד, מקשה ביולוגית אחת. ילד דתי, ילד חילוני, מורה צעירה, תלמיד תיכון, תינוק, איש מבוגר – כולנו רקמה חיה, הקשורה זו לזו ומשפיעה אחת על השנייה. הווירוס אינו מבחין בין בני אדם, בין ילדים, מגזרים, מעמדות, שיוכים חברתיים, מצב כלכלי. הוא אינו מפלה אף אחד. עבור הווירוס כולנו בני אדם וכולנו שווים. האם אנו בני אדם גם אחד עבור השני? האם אנו ערבים אחד לשני?
בבתי הספר אתם יכולים ללמוד יחדיו ברוח של ערבות הדדית, לפעול כמקשה ביולוגית אחת האומרת שפעולה שלי משפיעה על פעולת האחר, שאני ערב לאחר והאחר ערב לי, שההקפדה שלי על כללי התנהגות בזמן הקורונה מכתיבה את סיכוייו של חברי לא להדבק ולחלות – ולהפך. שההשקעה שלי בלימודים ובניית העתיד תשפיע על האחרים ועל חוסנה של המדינה – ולהפך. ככה אולי גם אתם תלמדו אותנו, הוריכם, כיצד להתנהג.
ילדים, זה זמנכם ללמוד, להשכיל, להתפתח, לגדול, לראות את האחר, לשחק, לעזור, לבנות את יכולתכם לראות את המחר. דווקא בעת מיוחדת זו, מוטלת עליכם אחריות רבה, כמו גם תקווה. לכם נגלות התובנות, שכן ראייתכם רעננה וקיימות ההזדמנויות לשנות – לא רק לטובת עצמכם משפחותיכם וקהילותיכם, אלא עבור עם ישראל כולו.
הכותבת היא ד”ר לחינוך, ויועצת ארגונית. חוקרת ומרצה מתמחה בפיתוח חשיבה והעצמת כישרונות.
בעיצומו של גל שני: איך הורים מרחבי העולם חיים עם שגרת קורונה
