חרם – כאב שלא עובר

בעקבות הידיעה על ילדה צעירה ששמה קץ לחייה בגלל חרם חברתי, חן קרופניק חוזרת לצלקת הפרטית שלה, שואלת שאלות ומנסה לחפש תשובות

בגיל 12, כשהייתי בכיתה ו’, עשו עליי חרם. היום אני בת 42, זה אומר שעברו שלושים שנה וזה עדיין כואב לי. כן, שלושים שנה  ואני עדיין זוכרת את התקופה הזו עם כל-כך הרבה כעס וכאב, שלא מרפים כל השנים וצפים ועולים עם כל סיפור חרם חדש שמתפרסם. לפעמים מתחשק לי לצרוח לשמיים – איך איך איך זה קורה?! איך ילדים יכולים להיות כל כך רעים וחסרי רגישות, ואיך הורים ומורים יכולים לאפשר לזה לקרות? וכן, יש לי אצבע מאשימה והיא מופנית אלינו.

לא יכולה יותר

כשאני הייתי תלמידה ביסודי המודעות לחרם ולהשלכות שלו היתה נמוכה ביותר. הילדים הציקו, המורים כעסו, וזה פשוט המשיך, בעיקר כי הייתי ילדה חזקה שהצליחה להתמודד עם זה. עד שלא. ונשארתי בבית. ילדה, בשנה האחרונה של בית הספר היסודי, שמסרבת ללכת לבית הספר ומבלה את החודשים האחרונים של הלימודים בבית, ילדה שמבלה את החופש הגדול לפני המעבר לחטיבת הביניים, לבד בלי חברות. וחשבתי שזה סוף העולם. שאגיע לחטיבה ואותם ילדים שהציקו לי יציקו לי שוב ופחדתי פחד אמיתי לעלות לחטיבה, פחד שהשאיר אותי בבית והעיר אותי בלילות. חשבתי שאין יותר גרוע מזה. אבל יש. ילדה בגילי שמתאבדת בגלל זה.

הם המשיכו הלאה

למזלי הרב הורי הבינו, הכילו, קיבלו ותמכו. הם דיברו עם המורה והמחנכת, אפשרו לי את המקום שלי ולא נתנו לי להיעלם. כשעליתי לחטיבה גיליתי להפתעתי ולשמחתי שאותם ילדים לא רק שלא הציקו לי, אלא בכלל לא היה אכפת להם, כאילו שכחו כל מה שקרה. עליהם זה לא השפיע, הם סיימו את היסודי בכיף ובילו את החופש הגדול בשמחה ובלי דאגה מי יציק להם ביום הראשון לחטיבה. מהר מאוד מצאתי את מקומי בכיתה החדשה ואחרי זמן בחטיבה ובתיכון אפילו דיברתי עם אותם ילדים וביליתי איתם – כאילו כלום לא קרה. כולנו כביכול השארנו את זה שם בכיתה ו’ והמשכנו הלאה. אבל בתוך תוכי לא השארתי את זה שם ולא המשכתי הלאה, כי תמיד נשארו בי הכעס והעלבון והשאלה הנוקבת למה? למה הם עשו את זה, ולמה אף אחד לא עצר את זה?

היום אני אמא לשני ילדים בחטיבה, כשאחת לומדת באותה חטיבה בה אני למדתי . אותם ילדים שהחרימו אותי ולעגו לי גם הם הורים לילדים באותם הגילאים, חלקם לומדים עם הבת שלי. לפעמים כשאני רואה אותם אני רוצה לגשת אליהם ולפתוח את הנושא. כשאני שומעת את הבת שלי מזכירה שמות מוכרים, אני תוהה אם אותם ילדים מקובלים או לא, האם הם מקבלים אחרים, האם הם מציקים או שמציקים להם. ואם יעשו עליהם חרם, מה ההורים שלהם יעשו ויגידו? ויותר חשוב, אם הם יעשו חרם, מה ההורים שלהם יעשו ויגידו?

הרבה הורים כועסים על מערכת החינוך – איך לא טיפלתם, איך לא הפסקתם את זה, איך נתתם לזה לקרות במשך כל כך הרבה זמן. אבל מערכת החינוך לא אשמה, או נכון יותר, היא לא האשמה הבלעדית. ילדים הם מתוחכמים ואם רוצים להסתיר משהו מהמורה, זה לא קשה. וכשיש הרבה תלמידים בכמה כיתות ביום לימודים עמוס, נדיר למצוא את המורה שתשים לב למשהו חריג וגם תדווח להורים.

אל תהיו ההורים האלה שמפנים מבט

אז למי מופנית האצבע המאשימה?

אלינו. ההורים. כי אנחנו אחראים על החינוך של ילדינו הרבה לפני מערכת החינוך או כל מערכת אחרת. אנחנו אלה שמלמדים אותם רגישות, הבנה, הכלה, התנהגות וקבלת האחר. ואנחנו גם אלה שאמורים לשים לב אליהם, אם הם דועכים קצת או עצובים. אם משהו חריג אצלם,  אפילו טיפה, בכדי להדליק נורת אזהרה. ואנחנו לא תמיד עושים את זה. אנחנו עסוקים בחיים שלנו ולא תמיד נוכחים מספיק בכדי לראות. ואנחנו מאמינים להם כשהם אומרים שהכל בסדר במקום לבדוק לעומק.

ילדה בת 13 לא קמה בוקר אחד ובוחרת לסיים את חייה. היא צריכה להגיע למקום מאוד אפל וכואב לפני זה. מקום אליו הגיעה לא רק בגלל ההצקות והחרמות וההתנהגות של הילדים לכיתה אלא בגלל שאף אחד לא ראה אוץה ולא ראה את זה קורה בכדי לעצור אותה.

אני כבר לא יכולה לומר לכם אל תהיו הילדים האלה אבל אני כן יכולה לומר לכם אל תהיו ההורים האלה. ואל תגדלו ילדים כאלה. תפקחו את העיניים, תחבקו אותם, תשאלו אותם, תחפרו. תדברו באופן יזום עם המורים שלהם, עם החברים. תדברו עם הורים אחרים. שימו לב אליהם ולמה הם עושים בזמן שלהם. היו ערניים לכל דבר שקורה להם, כי זה באמת ובתמים מציל חיים, את החיים שלהם.

הכותבת היא אמא לשניים, כתבת ובעלת משרד יח”צ חן קרופניק.