fbpx

משחק הדיונון: ממש לא משחק ילדים

במסווה של משחקי ילדות תמימים, אכזריות ונתזי דם שוטפים את המסך בסדרה הקוריאנית ששוברת שיאי צפייה בקרב ילדינו. הזדמנות לתרגל שיחת עומק עם הילדים על משמעות, מוסר ורדיפה אחר כסף

אם בשבוע האחרון הילד.ה שלכם עומד מול הכיריים, ומנסה בהתרגשות להכין “עוגייה ” מיוחדת, כזאת שמרכיביה הם  סוכר וסודה לשתייה (או אבקת אפייה),  סימן שגם הוא נחשף לאתגר חדש שרץ בטיקטוק בעקבות הסדרה החדשה של נטפליקס העונה לשם “משחק הדיונון”. הסדרה, שבעוד רגע הופכת לסדרה הכי נצפית בנטפליקס מאז הקמתה, מיועדת אמנם לצפייה החל מגילאי 16 ומעלה, אך בפועל צופים בה גם ילדים בגילאי 12-10, לרוב ללא ידיעת הוריהם.

@daniella_kristya הכנתי את העוגיות סוכר ממשחק הדיונון, ראיתם את הסדרה??#dalgona #squidgame #honeycomb #foryou ♬ Squid Game – Carrot

“עלובי החיים” נלחמים על חייהם

ולמי שלא מכיר, מדובר בסדרת הישרדות ומתח דרום-קוריאנית המזכירה קצת את “משחקי הרעב” אך לוקחת את העניין צעד אחד קדימה. העלילה נסובה סביב משתתפים אשר מסכנים את חייהם במשחק הישרדות מסתורי תמורת פרס כספי גדול, 45.6 מיליארד וון דרום-קוריאני. ואם תרצו לדייק הרי שמדובר ב-456  אנשים, כולם נמצאים במצב כלכלי קשה, כל אחד מסיבותיו הוא, כאשר הם מוזמנים להשתתף בתחרות הישרדות מסתורית. התחרות היא סדרה של שישה משחקי ילדים , תמימים לכאורה, כדוגמת: דג מלוח, משיכת חבל, משחק גולות ועוד, אבל מהר מאד הם מגלים שהם בעצם נלחמים על חייהם.

הגיבורים עצמם מזכירים בסגנונם את “עלובי החיים”, כאלו שבקושי שורדים את חיי היום-יום. סונג ג’י הון למשל, הוא אב מובטל וגרוש שנקלע לחובות וחי עם אמו החולה, האחרים הם זקן עם גידול בראש, גנבת שאיבדה את משפחתה, ועוד. ולמרות שמדובר בגיבורים שחלקם “שליליים” הרי שמהר מאוד אנחנו מתחברים לסיפורם האישי וליבנו יוצא אליהם. גם הרעיון עצמו של גיבורים שזקוקים לכסף, ונלחמים על חייהם מזכיר את הסדרה “משחקי הרעב” שגם היא הפכה בעבר ללהיט מטורף, אך כאשר צופים בסדרה הנוכחית מבינים כי קיימים הבדלים מהותיים.

תפאורה מתקתקה שמעצימה את הזוועה

על פניו נראה כי הסדרה עשויה בצורה מותחת ומעניינת, ובמבט ראשון היא נראית כסרט טכנולוגי עתידני לא מזיק. התפאורה, ברוב הפרקים, צבועה בצבעי ילדות חזקים, ורוד, תכלת, ירוק, שנראית כאילו לקוחה מסרטים מצוירים לילדים. הגיבורים לבושים בחליפות ירוקות או וורודות מה שתורם לאווירה המשדרת ילדותיות ומשחקיות. אולם, שלא תתבלבלו, דווקא בשל בחירת הגיבורים  ההפקה המושקעת מהר מאד הופכת הסגרה לאכזרית, כאשר הבחירה במשחקי ילדות, המשדרת לנו תמימות, מתיקות וילדותיות, הופכת את העניין למזעזע עוד יותר.

המשחק “דג מלוח” למשל מתחיל כשהמשתתפים מבודחים למדי, וחושבים שבאו לשחק במשחק המקורי. הם נמצאים בחצר, הצבועה בצבעי פסטל בהירים, ומעוצבת כחצר משחקים, ומולם עומדת בובת ילדה גדולה שסופרת “אחת , שתיים שלוש דג מלוח”. אבל מהר מאוד מגלים המשתתפים, וגם הצופה, כי מי שזז – נורה למוות. ואם זה לא מספיק הרי שלא נחסכים מהצופה נתזי דם אדום שמתפזרים לכל עבר. מהר מאוד מבינים השחקנים שהבובה היא בעצם גלאי תנועה שמכריז על מותם. ומי שיזוז או יישאר מאחור, בסוף הזמן שנקבע, ימות. וכאילו לא די בכך – יש גם מי שמארגן את המשחק וצופה ברגעי האימה להנאתו. וכך, מהר מאד הופכים משחקי הילדות הנוסטלגיים עם הצבעים הבהירים והמוסיקה הקלה שמלווה אותם, למרחץ דמים מזעזע ומצמרר. האנשים נופלים בזה אחר זה כמו זבובים. כאשר אתה כצופה נשאר אחוז אימה וגועל מצד אחד, ומצד שני לא מסוגל להוריד את העיניים מהמסך. והשניות הזאת ממשיכה גם הלאה.

המשתתפים נמצאים בתוך מחנה, שנמצא על אי מבודד. הם מקבלים מספרים, וזה הזיהוי שלהם. אני חייבת לציין שכדור שלישי לשואה, כל העניין הזכיר לי מיד את השואה, וצמרר אותי מרוב אימה. בנוסף לכך “מארגני המשחק” הם בעלי חליפות אדומות, חסרי פנים, דבר שהופך אותם למזעזעים אף יותר. ככל שמתקדמים, המשתתפים מבינים כי ככל שיהיו פחות אנשים כך גדלים הסיכויים של כל אחד מהם לזכות בפרס, והם מתחילים לרצוח זה את זה.

המשיכה ברורה אבל מותר גם להגיד “לא”

לאחר צפייה (במהלכה אני, כמבוגר, העברתי חלקים שלמים במהירות מרוב אימה וזעזוע), הידיעה כי ילדים קטנים, בגילאי ביה”ס היסודי, צופים בסדרה טלטלה אותי. אין לי כל ספק כי הסדרה אינה מתאימה כלל לילדים, ובטח לא לכאלו מתחת לגיל 16. האכזריות, הרוע, התאורים הגרפיים של הדם הנוזל והאנשים הנהרגים הם ממש לא פרטים שהייתי רוצה לחשוב שהילדים נחשפים אליהם. יחד עם זאת ברורה לי המשיכה של הילדים לסדרה הזאת. בגילאים האלו, אוהבים לראות סרטי אימה, ולשמוע סיפורי אימה, זה לא חדש וגם אנחנו אהבנו לראות סרטים כאלו כשהיינו בגילם. סיפור האימה יוצר אצלם תחושות מתח, ריגוש מיוחד ואדרנלין. ותוסיפו לכך את האתגר בטיקטוק, והם בכלל בהתלהבות שיא מהריגוש של הדבר החדש, העשייה, הצילום, ההעלאה לטיקטוק והלייקים.

לכן, הרעיון הוא להסביר לילדים כי הסדרה הזאת מציגה עולם מעוות ואכזר, כזה שאינו מתאים לגילם. וכן, לפעמים, גם במאה ה-21, צריך לעמוד מול הילד ולהגיד לא: ” לא, אתה פשוט לא צופה בזה!” עם ילדים בגילאי 16 ומעלה כדאי לדבר על הסדרה, ולברר מה הם חשבו עליה. מה הם חשבו על בחירת הגיבורים? ולשוחח גם על הדילמות המוסריות שעולות ממנה. לא מעט מוסכמות מוסריות עומדות פה למבחן. כך למשל: היא בוחנת את נושא האמינות בין בני אדם, הרוע והאכזריות שאנשים מגיעים אליהם, הבטחות לשותפויות שנרמסות, ועוד. יש פה גנבת שאנחנו מזדהים איתה, ישנו גם החכם של הכיתה שהגיע למשחק כדי לנצח במרוץ אחר כסף, קשיש עם גידול במוח שמעמיד במבחן ערכים של צעירים מול זקנים, או כבוד וניסיון אל מול כוח ונועזות. ובל נשכח שכל הערכים כולם נרמסים עבור כסף. כדאי להעלות את השאלה האם, לדעתם, המרדף אחר הכסף היה שווה את השתתפותם של השחקנים במשחק כזה? ולבסוף, לאן כל זה מוביל אותנו בעצם כחברה?

הכותבת היא חוקרת תרבות הנוער, מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”.

“אמא, יש באמת ילדים שרוצחים?”

סקס, סמים ודקירות: המפלס עולה

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 תגובות

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.