מספר תיכוניסטים החליטו להתחפש לסצנה מתוך סרט פורנו מפורסם – האם זו תחפושת לגיטימית בחג שבו הכל מותר, או שאולי חציית גבול הטעם הטוב והמוסר?
חג פורים מביא עימו את בשורת חג כל האפשרויות, זהו הזמן לפרוץ את גבולות הדמיון וגבולות המותר. ובכל זאת, האם יש גבול בין מותר ללגיטימי? בין דמיון למציאות? בין ערכים לבושה?
בכל שנה עולה השיח על גובה החצאית או מידת המחשוף של התחפושות, בעיקר של בנות כמובן. ובכל שנה אני תוהה עד כמה בנות נראות יותר כמו שוטרת של סרטי פונו מאשר שוטרת במשטרת ישראל (וזו דוגמה קטנה להרבה מאוד מהתחפושות הנשיות הקיימות). אבל, באותה הנשימה אני גם יודעת שפה מתחילה התחפושת וכאן היא נגמרת, וחג שבו כל האפשרויות פתוחות, זו הזדמנות להתלבש עם כל מחשוף אפשרי ולהגיד- מותר לי להתלבש איך שאני רוצה! אבל האם מותר באמת להתחפש למה שאנחנו רוצים? בעצם, השאלה האם מותר או אסור אינה השאלה המהותית, כי כמובן שמותר. אבל האם זה גם לגיטימי להתחפש לכל מה שאנחנו רוצים? ובכן, פה התשובה כבר הרבה יותר מורכבת.
קבוצה של נערים מאחד התיכונים בארץ החליטה לקחת תמונה מסצנת פורנו מוכרת – הכוללת 11 גברים שמעוניינים כולם בסקס עם אותה האישה בו זמנית – ו”להחיות” אותה לתחפושת. וכך 11 צעירים צבעו את גופם ובפנים בשחור, כדי להתאים את עצמם לשחקנים, ותיכוניסט נוסף התחפש לאישה. כמה חודשים בודדים אחרי המקרה באיה נאפה, ואחרי שיחות לא מעטות שהיו במסגרת התיכונים בתחילת השנה על המקרה (לפחות כך אני מקווה) ועדיין, חג פורים הצליח למחוק הכל תחת התירוץ של כל האפשרויות פתוחות, ולהניח בצד את המקרה, כמו גם את השפעות הפורנו על הצעירים באיה נאפה ובכלל.
אני רואה את התמונה שרצה ברשת ותוהה לעצמי מה הייתי עושה כאמא אם הייתי מגלה שהילד שלי בחר בתחפושת כזו. מצד אחד הוא מתבגר, זו בחירה שלו ואחריות שלו ואני יכולה לחשוב שאולי זו רק רוח שטות שנכנסה בהם. ומהצד השני אני רואה נורה אדומה, שמזמינה אותי לעצור ולשאול את עצמי: במה הבן שלי צופה? איזה יחס הוא מעניק לבנות? מה התפיסות שלו כלפי נשים? האם באמת הוא חושב שזה לגיטימי לקיים מין קבוצתי רב כל כך עם אישה אחת? אני יודעת שהייתי עוצרת אותו, מהדהדת לו את השאלות האלו ובעיקר שואלת אותו אם זה היה לגיטימי בעיניו שאחותו היתה הדמות במרכז? הייתי שואלת אותו האם התחפושות הזו מכבדת אותו, את מי שהוא ואת הערכים עליהם גידלתי אותו. הבחירה הסופית תהיה שלו, אני לא חושבת שבגיל ההתבגרות הייתי יכולה לעצור אותו מלהתחפש בצורה כזו או אחרת, אבל אם היה צורך הייתי גם בודקת את תגובות בית ספר לתחפושת ושל האמהות האחרות שילדיהן היו שותפים בה.
במקרה ומתבגר או מתבגרת שלי היו רק רואים מהצד את התחפושת הזו, הייתי שואלת אותם מה דעתם עליה? מה לדעתם היא משדרת? האם הם היו מרגישים בנוח להתחפש ככה? האם הם מרגישים בנוח לראות או לעמוד ליד אותם חבר’ה שהתחפשו ככה? אני בטוחה שהייתי מקבלת תשובות של “הם צוחקים”, לצד “זה לא נעים לראות או לעמוד לידם” – וזו בדיוק התחושה שצריך לדבר עליה, כי שם עובר הגבול בין מותר לבין לגיטימי.
היום, כאמא לילד בן 10, עולה בי מחשבה אחרת: מה הייתי אומרת לילדים שלי אם הם היו רואים את אותה החבורה ברחוב? לא הייתי שותקת, גם לא הייתי מניחה שהם לא מבינים מה הם רואים. הייתי עוצרת ושואלת אותם למה לדעתם הם התחפשו, ואיך התחפושת שלהם גורמת להם להרגיש. ולפי התשובות שלהם הייתי שואלת את עצמי מה חשוב לי להעביר להם, ואילו ערכים אני רוצה להקנות להם.
פורים זה חג שמח, חג של צחוק, חיוכים, חג שבו הכל צריך להיות מותר. ועדיין, בואו נבדוק את עצמנו – האם מותר אומר גם לגיטימי? ואיפה אנחנו כהורים גם למתבגרים צריכים לשים את הגבול?
מור קדר- מטפלת רגשיתותודעתית לאהבה וחיבור לעצמי – ילדים, מתבגרים, נשים, זוגות והורים. לאתר
