הבן של דבורית מקבל צו ראשון. הלחץ של אמא מתחיל
זה כבר לא מגיע במעטפה חומה,
וכבר לא כתוב “זו חובה שהינה זכות”.
על המעטפה הלבנה עם סמל צה”ל יש הפניה לאתר: “עולים על מדים”,
ובחלון המנוילן מופיע השם שלו – של הילד שלי.
בהתחלה התרגשתי, קלטתי שאני אפילו מצחקקת קלות…
אחר כך נהיה לי יבש בפה.
כשקראתי לו לבוא לקחת את המעטפה, כבר היה לי קול של אישה אחרת.
צרודה.
ואז התחילו המחשבות,
כמו גאות ושפל באות והולכות,
מחשבות שטותיות וגם מהותיות –
מה יהיה עם הפרופיל והמנילה?
ומה עם הסורים, החמאס והחיזבאללה?
כמה מקבלים על פלטפוס? וכמה זה קב”א “נחשבת”?
ורגע, תעצור, בחייאת אמא שלך, אתה עדיין ילד!
נהיה לי סלט כזה של הערכים עליהם הוא גדל,
ועלתה השאלה: האם זה באמת נחוץ שיהיה גנרל?
ואיך זה בכלל שפתאום נהייתי אמא של חייל?
אני עדיין זוכרת את המזמוזים בבוטקה של הש.ג.
ורק המשפט האחרון מראה כמה קפצה עלי הזקנה,
חיילים זה לא אלה מהרכבת שישנים על הצ’ימידנים?
זה לא אלה שפעם היו אני?
ואיך שוב אני במרכז?
זו הרי התקופה שלו, החוויות, עיצוב האישיות, החשיבה, יכולת ההוכחה
זהו שלב מכריע, מקדם, מבגר, ולגמרי שלו
קבלת ההחלטות, הכיוונים, המינון והתדירות יוכתבו על ידו
ולכן למרות ההצפה והפחדים, ההתרגשות והתכנונים – אני אמורה להיות כאן עבורו.
אני אמורה להקשיב, להבין, ללוות, ולא תמיד להגיד ולייעץ. פשוט להיות.
לא להיות בפסיביות, אלא בנוכחות מאפשרת ומעצימה, כזו ששמה אותי בצד –
כדי לאפשר לו לצמוח מתוך ידיעה ודאית שאנחנו תמיד מאחוריו.
שוב הבטן מתגלגלת.
שנייה, שלא אשכח – איפה קונים סיר ענק של חמין לקחת אליו לשבת?
לפוסט הקודם של דבורית- אהבה ראשונה
