לונדון תמיד מחכה לכם

כשבנה חווה קשיי פרידה (זמנית) מזוגתו, ריקי רותמת את בני המשפחה הבוגרים כדי להתייצב לצדו ולעזור לו לצלוח את התקופה. כי בשביל מה יש משפחה? לעתים צריך להתבונן רחוק מעט, אפילו מעבר לים, כדי לחמם ליקירינו את הלב. על בילוי משפחתי בן שמונה ימים שהפך לחוויה מעצימה

דור שלי חווה בנעוריו תקופת חרדות קשה. ימים רבים חלפו עד שיצא אל מחוץ לכותלי חדרו, ושב אל הסביבה ואל החברה. תהליך הריפוי היה ארוך ומתמשך, ולאחריו ציפו לו מתנות. המשמעותית בהן היא הזוגיות המתמשכת עם רביד – עמה הוא מקיים קשר נפלא כבר למעלה משלוש שנים, קשר צומח ומצמיח.

כשרביד נכנסה לחיי דור, היא הגיעה עם חלום שאותו ביקשה להשלים זמן קצר לאחר שחרורה מצה”ל: נסיעה לתאילנד כדי להתנדב שם בבית יתומים במשך חמישה-שישה חודשים. הזוגיות המשותפת נבנתה בצל החלום הזה, וחששותיו של בני קיננו בו כל העת.
כשנה וחצי לאחר “יחד” אינטנסיבי וצפוף, עלתה רביד למטוס. חוויית הריחוק הייתה לא קלה, ויום אחד עלה בבית רעיון שהוא ואביו יטוסו לבד לחופשה שתסיח את הדעת. סגרנו דיל חורפי ללונדון, והציפייה לבילוי המשותף עם אבא הייתה עבורו נחמה. במקביל לימים שדור מחק בטבלת הייאוש שבה סימן עד שרביד תשוב אליו, הוא מנה את הימים לחופשה המהנה עם אביו.

המפגש המרגש: משפחתיים בלונדון

אלא ש…בשקט, מאחורי גבו, רקמנו כולנו תוכנית בתוך תוכנית. היינו להוטים להפתיע את דור ולרגש אותו עוד יותר. ילדיי, דור ועפרי, הם אחים קרובים. עוד מילדותם הם נשענים זה על זה, מתייעצים ומסתודדים. בתקופה שרביד שהתה בחו”ל, דור ועפרי התקרבו זה אל זו עוד יותר.
בלילה, כשהקפצנו את דור ואת בעלי לשדה, הוא נפרד מאתנו בדמעות וחיבק את עפרי לחיקו. כן כזה הוא דור – גברבר חסון, מקסים ורגיש מאוד.
שבנו מנתב”ג מתרגשות ומחויכות. עטנו על המזוודות הריקות שהסתרנו על הגג ומילאנו אותן, מכיוון שתחלוף רק יממה עד שנתאחד כולנו שוב. בלונדון. דור לא חשד ולא ידע דבר. עפרי והחבר שלה גל יצאו לחגוג את יום הולדתה, ואילו אני ארגנתי את כל היתר. בחצות יצאנו לשדה.

כשנחתנו בלוטון שבשולי לונדון, פגשנו בקור הלונדוני. אבל החום שהציף אותנו לקראת המפגש עם דור חיפה על הכול. התמקמנו בחדרנו, קומה מעל חדרם של בעלי ובני, וצלצלתי לחדרם. דור התרגש והפליא בסיפורי היממה האחרונה עם אבא. בעודי משוחחת עמו בטלפון, כביכול מהארץ, מיהרה עפרי אל חדרם. בזמן שאנו משוחחים אני שומעת אותה ברקע, נוקשת על דלת חדרם.
“רגע אמא איזה חדרנית נודניקית דופקת לנו בדלת”, הוא אומר לי. “בסדר דור אני מחכה”, השבתי.

כשהדלת נפתחה שמעתי (הן ממקומי והן בטלפון) את צהלת המפגש בין האחים. הוא כמעט התעלף מהתרגשות. “יו… מה את עושה כאן? איך הגעת? מתי הגעת? עם מי הגעת?”. נרגש ומבולבל הוא שב אל השפופרת: “אמא, לא תאמיני, עפרי כאן!”.
“באמת?” שאלתי, ולא נתתי לו להמשיך לחשוב. “אני סוגרת, אצלצל שוב אחר כך, ד”ש גם לאבא”. הנחתי את האפרכסת, לחצתי על כפתור המעלית ועליתי קומה.

הטבלה התקצרה, האנרגיה התגברה

שוב דפיקה בדלת, דור פותח ולוקח צעד אחורה. המילים נעתקו מפיו. להוט משמחה, חיבק אותי חזק והתרגש ללא גבול: “ראית אבא איך הן עבדו עלינו?”
שמונת ימי היחד המשפחתי שלנו בלונדון הפכו לזיכרון מתוק, חוויה מדהימה. שעות של שיחות, טיולים, הצגות, מוזיאונים, שייט, קניות ובילויים שלא זכינו להם כבר כמה שנים. בכל יום בחרנו מחדש. פעם בזוגות ופעם בארבעה. דור עם עפרי ואנו ההורים לבד, עפרי ואני והבנים בנפרד.
ילדינו הבוגרים הם אנשים עצמאיים אבל אינם מוותרים על לכידות התא המשפחתי.
חזרנו לארץ בהפרש של יממה. עפרי ואני עוד נתקענו שמונה שעות בשלג הלונדוני ונכונה לנו חוויה מעצימה נוספת, שכלל לא תוכננה.
תא משפחתי, הכולל אנשים בוגרים בלבד, אינו בהכרח קל בשגרה היומיומית, אולם בה בעת הוא מעניק חוסן רגשי ופיזי לכל אחד מאתנו. הלכידות המשפחתית שאנו חיים בתוכה מחזקת אותנו ברגעי הקושי, כל אחד בתורו.

כששבנו מלונדון נותרה טבלת הציפייה של דור קצרה יותר, אך מאגרי האנרגיה שצבר בטיול המשפחתי קיצרו אותה רגשית והוא היה ערוך ומוכן למפגש המחודש עם חברתו רביד.

ואתם צעירים, האם חשבתם שגם בשנות העשרים עוד אפשר לטוס עם ההורים לחופשה משפחתית וליהנות? ואילו אתם, ההורים, האם תם חלקכם ומקומכם כהורים כאשר ילדיכם הפכו לעצמאים ובעלי בני זוג? האם תנסו לטעום שוב את הלכידות המשפחתית גם מעבר לארבע קירות הבית?

צאו לחופשה – זה הרבה יותר מהמלצה!

לפוסט הקודם: התאבדות של גלעד מ”שלוש” מעוררת בריקי זיכרונות קשים

על הקשר בין הפרעת קשב לדיכאון אצל צעירים

פרידה זה כואב? הילדה נפרדה מהחבר, כך תעזרי לה להתמודד