היא בשנות ה-30 לחייה, אם לשניים, הכמהה לשפר את הקשר בין ילדיה שרבים ללא הפסקה. כשהיא פונה לאימון היא מופתעת לגלות שהגרעין לפתרון טמון בתוכה, בתוך חוויות הילדות שלה. רק כשהיא מכירה בכך, היא מצליחה להתבונן בסיטואציה באופן אובייקטיבי באמת
“אני אשת הייטק, בשנות ה-30 לחיי. יש לי שני ילדים מקסימים. הקטן בכיתה א’ והגדולה בכיתה ד’. רוב הזמן אני נהנית להיות איתם. מה שהכי מפריע לי זה שהם רבים. הם מסוגלים להגיע להטחת ראשים בקירות. מילדים שלווים ומחייכים, הם מתלקחים בשניות, במיוחד הצעיר. אם אחותו נותנת לו מכה קטנה, בטעות, מיד הוא מרביץ לה – וחזק. היא מחזירה, ומיד עפים להם באוויר בוקסים ובעיטות.
“לפעמים הוא פשוט מתגרה בה. היא יושבת ולומדת, והוא בא ומושך לה את העטים. למה, למה הוא עושה את זה? מה נכנס בו פתאום?! אני משתדלת להיות סבלנית, אבל איני יכולה להתעלם מההתנהגות שלו. הוא באמת זה שמתחיל את המכות! אני מסבירה לו שהדברים יכולים להיות נעימים יותר בבית. אני מסבירה בשלווה וברוגע, וזה לא עוזר. בסוף אני צועקת, וזה בוודאי שלא עוזר. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הילד הזה, אני מיואשת”.
תהליך האימון: מילדייך לילדותך
שאלות שהאם נשאלה במהלך פגישות האימון: “את הבת הבכורה במשפחתך, נכון?”, “איך היה הקשר שלך עם אחיך בילדותך”?. והיא השיבה: “נורא”, אחי הקטן היה מתגרה בי בסתר, עוד ועוד, עד שלא יכולתי לשאת זאת – והרבצתי לו. אז הוא היה רץ להוריי, והם היו כועסים עלי. הבן שלי עושה בדיוק אותו דבר לאחותו”.
בינגו! פה קבור הכלב. הבן שלה לא עושה אותו דבר כמו אחיה. הוא אדם שונה, בזמן שונה. אבל בפנים, היא מרגישה שזה אותו דבר. היא מזדהה עם בתה, ומשהו בתוכה פונה נגד הבן. אם היא נגדו, היא לא יכולה לעזור לו.
פתאום היא הבינה עד כמה היא רואה רק את הצד של בתה הגדולה, ולא את הצד של האח הקטן. היא לא רואה עד כמה הוא משועמם לפעמים ומחפש חברה. היא חשבה שהיא אובייקטיבית, שהגדולה באמת צודקת, אבל לפתע היא התחילה להבחין בכך שבנה הצעיר מרגיש בודד ומותקף כשהיא כועסת עליו מכיוון שהרביץ.
“עזבי רגע את הצדק”, אני מציעה. “מה את חושבת שכל ילד קטן רוצה?”.
בפגישה הבאה שלנו, פניה האירו. “השבוע קרה משהו מדהים”, סיפרה. “הקטן התגרה, חטף מכות, ורץ אלי בוכה. במקום לכעוס עליו, התיישבתי בכורסה והזמנתי אותו לשבת עלי. לא הטפתי מוסר, רק חיבקתי, כמה דקות טובות. הוא בכה והתחלתי להרגיש כמה הוא עצוב. התחלתי לשקף את הרגשות שלו, כמו שאת עושה לי בשיחות. ‘אתה עצוב מאוד, נכון?’. הוא בכה עוד והשיב בחיוב. ‘קיבלת מכות חזקות, נכון?’, ‘כן, חזקות מאוד!’, הוא ענה. ‘ותמיד אומרים לך שהכול בגללך?’. הוא בכה עוד כמה דקות. ואז הוא רץ לאחותו, נתן לה עוד מכה וקיבל עוד מכה. לך תבין ילדים. בוכה וכואב, הוא רץ אלי שוב. חיבקתי אותו שוב. זה כבר התחיל להצחיק אותי. לאחר כמה רגעים, הוא רץ אליה ונתן לה חיבוק ענקי. לאחר מכן הוא רץ לחדר, ושמעתי אותו מחטט בחפציו. הוא חזר עם חיוך ענק והושיט לה עיפרון צבעוני. “זה שלך במתנה”, אמר לה, “ואני אוהב אותך”.
חיבוק כתחליף לכעס
“גם היום הם רבים לפעמים, אבל פחות”, מספרת האם. “ואני כועסת הרבה פחות. אני מחבקת את כל מי שמוכן לקבל חיבוק, בין אם הוא האשם או הצודק, והם מחבקים אותי בחזרה”.
הכותבת היא מאמנת אישית, חברה בלשכת המאמנים בישראל
מעוניינים בקואצ’ינג? ספרו לנו מה מטריד אתכם ומאמן מלשכת המאמנים יעניק לכם הכוונה אישית, כאן במגזין
עכשיו, כשהילד כבר גדול, תמי רוצה ללמוד עיצוב פנים ולהיות עצמאית. מה עוצר אותה?
אחים בגיל ההתבגרות מרבים להתקוטט ביניהם. מה עושים?