מאת אורית יוספי-ויסמן.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים

adolescence. shutterstock

 

היא יוצאת בלבוש פרובוקטיבי? הוא שותה כשהוא מבלה עם חברים? “חשוב שנחזק את הרצון של המתבגרים להביע את המיוּחדוּת שלהם, ונסייע להם בעדינות וברגישות לעדן את הדרך שבה הם מבטאים אותה”. יוספי-ויסמן פותחת צוהר לעולם הפנימי של המתבגר/ת, ומאירה לנו את הדרך לשם

בשנים האחרונות ישנה הסכמה גורפת על כך שגיל ההתבגרות מתחיל כבר בגיל עשר, ולא כמו בילדותנו סביב גיל 14. האינטרנט, הטלוויזיה, הפרסומות, המסרים הסותרים, שיעור הגירושים הגבוה, התחרותיות וההישגיות – כל אלה מובילים לבלבול ולהתפתחות המושתתת על ערכים מפוקפקים. ההשפעות הללו תורמות גם לתקשורת מוגבלת ולהגדלת הפערים הקיימים ממילא בין הורים למתבגרים. הורים רבים חשים שאין בידיהם כלים להתמודד עם התנהגות הילדים ולתמוך בהם בסיטואציות המתרחשות בבתי הספר או בתחום החברתי. גם הורים המשתתפים בסדנאות להורות או רוכשים ספרי הדרכה, מגלים לא אחת שבמהלך שגרת היומיום הם אינם מצליחים ליישם את המיומנויות שבהן הוכשרו ועקב כך הם חווים תסכול נוסף, חוסר אונים ואכזבה מתפקודם כהורים.

גיל ההתבגרות מחזק ויכוחים ודילמות בחיי המשפחה, והדבר מורגש ביתר שאת במהלך חופשות ארוכות כמו החופש הגדול. בואו נזכור כי מתחת למעטה של חוסר האכפתיות שמתבגרים רבים משדרים לנו, קיימים בלבול, מבוכה ובושה עזה. העולם המוכר והידוע שלהם נמצא בתהליך שינוי, מופעלים עליהם  לחצים רבים, והמשפחה שתפסה מקום מרכזי בחייהם נדחקת הצידה לטובת החברים שלהם. השינויים הללו, שהמתבגרים חווים, מצריך גם מאתנו המבוגרים לשנות את הגישה. איך נעשה זאת? ראשית, נבין מה מתחולל בתוכם בשלושה מישורים הנראים לעין: מרדנות ודרישת אוטונומיה, גיבוש זהות ושינויים בדימוי הגוף, והעדפה מובהקת של קבוצת השווים על פני עולם המבוגרים. מתוך ההבנה והמוּדעוּת יהיה לנו קל הרבה יותר להתנהל מולם.

הצורך באינדווידואליות

שלב חשוב מאוד בגיל ההתבגרות הוא התפתחות החשיבה ההגיונית וה’מקישה’. בחיפוש אחר אופן החשיבה האנדיווידואלי שלהם, יש להם הרבה מה להגיד על כל נושא הקשור בהם בדרך כזו או אחרת.  הם עסוקים כל העת בחיפוש דרך להגדיר את עצמם, אם באמצעות עיצוב החדר שלהם, אם באמצעות מראה השיער או הלבוש. כאשר הורים חווים את השלב ההתפתחותי הזה כהתחכמות והתמרדות מצד הילד/ה, הם נופלים למלכודת של מאבק כוחות מולו/ה. ההורים לא יכולים לסבול את האדישות של הילד לדרישות שלהם, ולעומתם המתבגר לא מוכן להמשיך לקבל ביקורת, הוראות ושליטה – לפחות בכל מה שנתפס מבחינתו כטריטוריה הפרטית שלו.

למעשה, גיל ההתבגרות שלהם מפגיש אותנו ההורים עם גיל ההתגברות שלנו: התגברות על הרצון שלנו לשלוט, להסביר, להיות צודקים, התגברות על העלבון שלנו מכך שפתאום אנחנו לא ממש נחשבים ונדחפים לרקע על ידי המתבגר.

דימוי גוף דרמטי

הגוף שהמתבגרים מכירים עובר שינוי משמעותי ואפילו בוגד בהם. פתאום לגוף שהם מכירים יש חיים ורצון משל עצמם, ולהם אין שום שליטה על כך. קיימת בושה ומוּדעוּת עצמית סביב שינויים הכוללים הצטיידות בחזייה, שפיכה בלילה, שערות במקומות חדשים ומוזרים, מחזור חודשי, פצעי בגרות ועוד.  פתאום יש התעסקות אובססיבית במראה, במשקל, בלבוש, בשרירים וחשש עמוק שאיך שהם נראים אינו מספיק טוב. השינוי שהגוף עובר יוצר גם בלבול רב. פתאום הגוף נראה כגוף של אישה, או גוף של גבר ועדיין לא ברור איך מתייחסים לגוף החדש הזה: בנות, למשל, מתבלבלות בנוגע לביטוי הנשיות החדשה שהן מצאו פתאום ולעתים נעות לכיוון של הפקרת המיניות שלהן. כן, חלק מהן מגלות את הכוח והעוצמה שיש למיניות שלהן ולא יודעות עדיין איך, מתי וכמה להשתמש בה – לכן עשויות להתלבש בצורה פרובוקטיבית ובקיצוניות. לעתים הן מחפשות את הזהות האינדווידואלית שלהן הרחק מהזהות של אמא שלהן גם דרך הביגוד שלהן, ולכן יוצרות זהות זמנית שאומרת: “אני מה שאמא שלי לא”. עקב כך הן ייראו לעתים מגוחכות, או לבושות באופן קיצוני ולא מחמיא. בנים גם הם מחפשים אחר התדמית של “הגבר האמיתי”. הם מנסים להשתייך לגזע הנבחר והחזק, וחושבים שכדי להיות “שווים” הם צריכים להיראות גבריים. הם עסוקים בפיתוח שרירים, מריחת ג’ל בשיער, בחירת תספורות “משוגעות” ועוד.

שימו לב: כאשר אנחנו ההורים מגיבים בחומרה בהערות מסוג: “את נראית כמו זונה” או “אתה נראה מגוחך לגמרי”, אנחנו למעשה מעודדים את המתבגר/ת להתחפר בעמדותיו/ה עקב תחושת ההשפלה והפגיעה במקום הרגיש ביותר שלהם – הדימוי העצמי. במקום לעורר מאבקי כוח, חשוב שנחזק את הרצון של המתבגר להביע את המיוּחדוּת שלו, ונסייע לו בעדינות וברגישות לעדן את הדרך שבה הוא מבטא אותה. אין ספק כי לצורך כך נדרש מההורה איפוק ואורך רוח, בעיקר בשל הפחד מפני אובדן השליטה על הילד/ה.

“רק החבר’ה מבינים אותי”

בגיל ההתבגרות קיים אמנם צורך עז בגילוי הזהות העצמית והייחודית, אך ישנו צורך חזק לא פחות להרגיש שייך ומקובל. זו הסיבה לכך שהמתבגר מתמרד בהורים ומרחיק עצמו מהשליטה שלהם בזהותו, אך עושה כל העולה בידיו כדי להשתייך לחבר’ה. פתאום הוא מרגיש שרק החברים מבינים אותו, והוא משקיע אנרגיה רבה בניסיון “להיות כמו כולם”. למשל, אם החברים שותים, סביר להניח שגם הוא ישתה רק כדי לא להרגיש שונה מהם. הורים למתבגרים מנסים לעתים לנהוג בילדיהם המתבגרים כאילו היו עדיין ילדים קטנים שאפשר להכתיב להם הכול. במקום לנסות לחדור לעולם המתבגר ולהבין את המוּרכּבוּת שהוא חווה, הורים נוטים לבטא ביקורת, ולשאת נאומים חוצבי להבות על ערכים והתנהגות נאותה.

האם השיטה הזו עובדת? לא רק שהמטרה אינה מושגת, אלא שהיא בדרך כלל נחווית על ידי המתבגרים כהתקפה המובילה למתחים, חיכוכים וריחוק. אולם גם הקיצוניות השנייה אינה הדרך: שחרור מוחלט של הגבולות,  היעדר הדרכה למתבגר/ת בניסיון למנוע חיכוכים, והתייחסות אליו כאילו הוא כבר בגדר מבוגר אחראי. במקרים אלה, המתבגר מרגיש אבוד עוד יותר, כיוון שאיבד את העוגן היחיד שנשאר לו לאיזון ולבהירות.

למצוא את שביל הזהב

מה הפלא שהורים מרגישים מבולבלים ומתקשים למצוא את הדרך? גבולות מוגזמים גורמים למתבגר להרגיש לא מובן ושמנסים להשתלט על חייו ולדכא אותו. גבולות רופפים מדי גורמים למתבגר להרגיש שהוא אינו חשוב מספיק בעיני הוריו. אם כן, מה שנדרש הוא למצוא את האיזון העדין הזה בין גמישות וקשיחות – מה שיכול להתרחש רק באמצעות תקשורת פתוחה המורכבת מהבנת הצרכים של המתבגר ועדיין מציבה לו גבולות בצורה מכבדת.

הכותבת היא בעלת MA  בתרפיה במשחק מאוניברסיטת יורק באנגליה; מטפלת במשחק בקליניקה פרטית בכפר סבא; מקיימת השתלמויות לצוותים טיפוליים וחינוכיים בחו”ל ומדריכה סטודנטים הלומדים בתכנית הכשרה לטיפול במשחק באוניברסיטת בר אילן; מנחה סדנאות להורים וילדים לשיפור התקשורת במשפחות והעצמת החוסן הנפשי של ילדים; מחברת הספר “הורות זה (לא) משחק ילדים” בהוצאת סטימצקי. לפרטים על הסדנאות הקרובות  

 

הורות בעידן הנוכחי: הקושי, האתגר ודרכי ההתמודדות 

סימנים להתפתחות דימוי גוף שלילי אצל הנערה 

אימוג’י במקום חיבוק: אל תסתפקו בתקשורת בווטסאפ