fbpx

הורות בעידן המודרני: הקושי, האתגר ודרכי הפתרון

הורות בעידן המודרני: הקושי, האתגר ודרכי הפתרון

 

החדשות הרעות: כל ההורים מבולבלים. החדשות הטובות: המשפחה היא מפלט האדם מהניכור השורר בעולם המודרני, ותקשורת בונה יכולה לחזק אותה. הילה פינקלשטיין חזרה מיום עיון שעסק בקשיי ההורות העכשווית, ויש לה כמה תובנות על הורים, מתבגרים ומה שביניהם

 

כשבתי הבכורה נולדה וגישת ההורות הנפוצה הייתה “הילד במרכז”, נדמה היה שאף אחד לא מערער עליה. היום, כשבתי כבר בת עשר, הבלבול ניכר מכל עבר. הורים לבני עשרה מגלים כי הילד שהם הציבו במרכז (לעתים תוך ביטול עצמם כהורים) משתלט על חייהם, שהילד הפך לסוג של טרוריסט חסר גבולות, ותחושת חוסר האונים הזו מעודדת אותם לצאת ולחפש יועצים ומומחים סמכותיים שידריכו אותם כיצד לנהוג. היועצים מצדם מבינים שבמבחן המציאות התאוריה שמציבה את הילד במרכז אינה מיטיבה עם אף אחד, ולכן תרים אחר דרך חדשה. אחר השבת הסמכות. אז הם מציעים לנו להציב גבולות, לעתים באופן כה נחרץ שקשה לנו להאמין שנצליח ליישם את הצעותיהם לאחר שכל כך הורגלנו למשהו אחר.
בסוף חודש אוקטובר (31.10.12) נכחתי ביום עיון במכון תל”מ ברעננה, שנערך בנושא המרתק שמעסיק את כולנו: “קשיי ההורות במאה ה-21”. ההרצאות היו מעניינות ומעוררות חשיבה, ואפילו יצאתי עם לא מעט תובנות ומסקנות.

 “המרד והיצירה מניעים את גלגלי הכלכלה”

החדשות הרעות הן שכולנו מבולבלים; החדשות הטובות הן שהמשפחה לא תיעלם, כוחה ימשיך להתחזק מכיוון שהיא מקום מפלטו של האדם מהניכור השורר בעולם המודרני. המסקנה העיקרית מכך היא שכדאי להשקיע רגש ומחשבה כדי ליצור תקשורת בונה.
ד”ר עומר לנס סקר את שינויי הגישות ההוריות לאורך השנים, והדגיש את העובדה שהורות היא תלוית ערכים וחברה ומבוססת על דעות קדומות והנחות שלעתים קרובות לא אומתו מחקרית. אם בעבר הורות טובה סיפקה את צורכי הקיום הראשוניים, כמו מזון וקורת גג, הרי שכיום הורות מהווה נושא מורכב הגדוש בתיאוריות (לעתים מנוגדות זו לזו). האמהות שלנו קיבלו הדרכה בעיקר מד”ר ספוק, שציפה מהן להאכיל את התינוק כל ארבע שעות גם אם הוא צורח מרעב. בקצה השני של הסקאלה נמצאת תאוריית עקרון הרצף, שהגתה ג’ין לידלוף, הקוראת לאמהות לשאת את תינוקן על גופן במשך 24 שעות ביממה. עקרון הרצף סחף אחריו בעשורים האחרונים אמהות רבות, על אף הביקורת שהושמעה נגדו.
ביום העיון של מכון תל”מ הוצבה בפני כל הנוכחים מראה מביכה מעט, שבה אנו משתקפים כהורים מבולבלים במיוחד. הורים הנחשפים לידע תיאורטי רחב (הרבה בזכות או בגלל האינטרנט) בתהליך החיפוש אחרי “שיטות להורות נכונה”, הורים המותשים ממטלות הפרנסה ומתנהלים מתוך רגשות אשם על כך שאיננו פנויים מספיק לילדינו, הורים המבודדים חברתית בשל הריחוק מההורים ומיעוט הזמן לקשרים חברתיים – בזמן שאנו מצפים שהילדים שלנו יהיו חברותיים וירכשו חברים רבים. כל אלה מציבים אותנו בעמדת חולשה מול ילדינו. נדמה כי דניאל, הילדה מתוכנית הסאטירה “רמזור”, היא תמונה מוקצנת של ילדי כולנו.
לתוך הסבך המבולבל הזה נקלעים גם הורים לילדים עם לקויות שונות. לעניין זה התייחס בהרחבה הפסיכולוג הקליני מיקי דורון, שהצביע על כך שבעידן השפע עשויים ההורים הללו לנוע בין מומחים רבים (ולהוציא כספים רבים) עד שימצאו מומחה שדעתו תהיה מקובלת עליהם.
לאורך כל הדיון, גיל ההתבגרות ניצב במוקד תשומת הלב. כך למשל, הפסיכולוג הקליני דוד בנאי הציע לנו להתבונן על מרד גיל ההתבגרות הסוער של ילדינו מזווית אחרת: בתקופת הילדות הצעירה אנו מעודדים אותם ליצירתיות, כך שכל המצאה והברקה זוכות למחיאות כפיים סוערות. אנחנו שולחים את הילד לחוגים המעודדים חשיבה יצירתית ומעבירים לו מסר ברור: עשה משהו שלך, היה ייחודי ומעניין. ובמילים אחרות “כולנו כוכב נולד”. אנו חיים בתרבות שמעודדת יצירתיות כמפתח להצלחה, ניזונים מסיפורים על הביטלס ועל מיקרוסופט שנוצרו על ידי אנשים יצירתיים ומרדניים, והתוצאה: הילדים שלנו, שקיבלו עידוד מסיבי ליצירתיות, הופכים למתבגרים מרדניים וסוערים. בנאי מאיר לנו את העובדה שמבחינה כלכלית יש בכך הרבה היגיון. המרד והיצירה מניעים את גלגלי הכלכלה המודרנית, מכיוון שהם אלה שמובילים לסטרט-אפ חדשים ולחלום על האקזיט.
השאיפה שלנו לפרוץ משפיעה בהכרח על ילדינו המתבגרים. אולם חולשת השיטה טמונה בכך שלא כולנו מצליחים לרגש ולפרוץ, בין אם אנחנו מבוגרים ובין אם אנחנו ילדים מתבגרים. הילדים שלנו לא תמיד מצליחים, לא תמיד מצטיינים ולא תמיד מרגשים אותנו. אם אנחנו מתנהלים בעולם מתוך שאיפה מתמדת להצלחה שמעבר לפינה, אנחנו בהכרח נוהגים כך גם מול ילדינו. מכאן אנו מגיעים לצד השני של מטבע השאפתנות, והוא חוסר שביעות רצון. “הוצאת 95 במבחן?, אז יכולת להוציא גם 100”. הילדים בתוכניות “כוכב נולד” למיניהן תמיד ייראו לנו מבריקים יותר מילדינו, ובאופן לא מודע  נביט בילדים שלנו בתחושת צביטה קלה של אכזבה. ואז נגרה אותו עוד קצת, כדי שיצליח. נשלח אותו לעוד חוג, לעוד שיעורי עזר ולעוד אימון. רק כך נהיה מרוצים ממנו והוא יוכל לעמוד בתחרות של החיים – שגם לנו, אגב, לא ברורים עדיין חוקיה העתידיים.

 די לסיסמאות ריקות מתוכן

התנהלות כזו, המקדשת בכפייתיות את ההצלחה והשאפתנות, מולידה ילדים שסובלים מהתקפי זעם בשל גריית יתר. הילדים מגורים מהעולם החיצוני, החודר לביתם באמצעות מסכי הטלוויזיה והמחשב. אז איך מתמודדים עם מציאות כזו? בנאי וד”ר לנס הצביעו שניהם על תפקיד ההורים כ”מייצרי קשר”. הכוונה היא למסוגלות של ההורה לזהות את הצורך האמיתי שמתחבא מבעד להתקף הזעם של ילדו, להכיר בצורך הזה ולהתחבר לרגש – גם אם לא תמיד נספק את הצורך שזיהינו. לדידם, נחוצות לנו פחות סיסמאות ריקות ויותר תקשורת. ולצורך כך על ההורים להבהיר לעצמם מהם עשרת הדיברות שלהם, כלומר מהם הערכים החשובים להם וכיצד הם דואגים לשמור עליהם ולשוחח עליהם על הילדים.
כשיצאתי מיום ההרצאות ברעננה חשבתי לעצמי: כמה טוב היה לו כל ההורים וכל אנשי מקצועות הטיפול והייעוץ נחשפו לדיונים מהסוג הזה. מעבר לכך שיום כזה הוא מרתק ומעורר מחשבה, הוא בהחלט עשוי לעודד לקשר, לרגש ולתקשורת בתוך המשפחה.

הכותבת היא אם לשלוש בנות, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות, המעבירה סדנאות לאמהות ובנות בגיל מצוות. www.hilafin.com

נערות בהריון: זה מה שקורה כשלא מדברים על מין בבית 

תרבות הסקייטבורד: מה צריך לדעת על התחביב הכי חם בקרב בני הנוער? 

הבלוג של דבורית: אז מה אם הילדים שלי מדברים “טכנולוגית”? 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.