fbpx

אימוג’י במקום חיבוק

emoji

 

“בפעם הבאה שהילד שולח לכם פרצוף עצוב באמצעות אימוג’י, תדאגו להעביר את השיחה מהמרחב הווירטואלי למרחב האישי”. עדי קורן מסבירה למה אי אפשר להסתפק בפרצופים הצהובים

 
דאגה רבה מובעת מצדם של אנשי חינוך וטיפול סביב היכולת של בני הנוער כיום לקיים שיח רגשי וליצור מערכות יחסים. התקשורת המילולית העיקרית מתרחשת במרחבי הרשתות החברתיות, נטולת מגע ישיר, והיא כוללת משפטים קצרצרים בתוספת אימוג’י. לפעמים היא אפילו חוסכת לגמרי במילים ומסתפקת אך ורק בפרצוף צהוב. מה באמת קורה ליכולת שלנו להיות חברים אמפתיים, מנחמים ומגישי עזרה כשאנו מתקשרים דרך פרצופים מצוירים?

אין ספק כי עומדת לפנינו שפת תקשורת חדשה. היא נוחה, יעילה ומקצרת תהליכים. אתם בטח מכירים את הסיטואציה הבאה: חברה כותבת לכם בווטסאפ הודעה באורך הגלות על איך שהיא הרגישה רע אתמול, כשרבה עם חברה אחרת או נפרדה מהחבר, מה היא עשתה ומה נאמר לה (כשהיא כבר מחליטה להגביר במלל צריכה להיות סיבה טובה). ואתם? בפרצוף צהוב אחד השולח נשיקה מביעים את כלל התמיכה שחשבתם שהחברה שלכם זקוקה לה. זהו, עשיתם את שלכם, אפשר להתקדם הלאה?

תיק תקשורת

נשאלת השאלה האם מתרחשת כאן תקשורת אמיתית. לא במקרה מורכבת המילה “תקשורת” מהשורש קש”ר. הרי מטרת התקשורת היא לחבר, ליצור קשר. כאשר מדובר ביחסים בין אנשים, ובמיוחד ביחסים קרובים, החיבור שנוצר מבוסס לא מעט על אמפתיה והזדהות (היכולת שלי “להיכנס לנעלי האחר”), ואלו נוצרות על פי רוב באמצעות מסרים העוברים בצורה בלתי מילולית – שפת הגוף, הבעות פנים וכו’. שפת הגוף היא חלק בלתי נפרד מהתקשורת האנושית, והיא מתרחשת באופן טבעי בכל מפגש אנושי.
השפה הרגשית של הילדים והנוער מדאיגה אותנו בשל היותה דלה ובשל הקושי הניכר בהם להביע רגשות וליצור מערכות יחסים אמיתיות. תקשורת יומיומית, ובייחוד זוגית, לא יכולה להתקיים רק מאחורי המסך. מובן אם כן מדוע יותר ויותר מתבגרים בשנות העשרים המאוחרות המעוניינים במערכת יחסים, נרשמים לקורסי הכנה למערכות יחסים ותקשורת אפקטיבית. והביקוש לסדנאות הללו, כך נראה, רק ילך ויגבר לאור השינוי שחל במאפייני התקשורת הבינאישית בעשור האחרון.

מהמרחב הווירטואלי למרחב הממשי

אי אפשר לדון בסוגיה הזו בלי להתייחס למונח “הדבקה רגשית” – תופעה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, המתארת בין היתר סוג של תקשורת בין אנשים. מבעים רגשיים (הבאים לידי ביטוי בהבעות פנים, כמו: הרמת גבה, כיווץ המצח ועוד ועוד) מעוררים באופן אוטומטי רגשות דומים באדם הצופה בהם. בהדבקה רגשית יכול האחד לאמץ את התחושה הרגשית של האחר, ויש בכך כדי לאפשר לו להבינו טוב יותר. כך למשל, כאשר אנו נחשפים להבעת פנים (פרצוף) המביע מצוקה או כאב, נגיב באופן אוטומטי בתגובה רגשית שלילית. צורת התקשורת הזו מתחילה כבר מינקות, באינטראקציה בין הורה לילד. תינוקות נדבקים בקלות ברגשות שאחרים בסביבתם חווים, ובייחוד הדמות המטפלת בהם. ההידבקות הרגשית היא הבסיס להתפתחות תגובות של אמפתיה ושל הזדהות, וכן של התנהגויות חברתיות כמו הגשת עזרה, ניחום והרגעה.

ומה קורה היום? במקרים רבים אנו מחליפים שיח פנים מול פנים בשלל אימוג’ים המביעים הבעות פנים שונות: כעס, עצב, שמחה ועוד. למעשה, המונח העברי לאימוג’י הוא “רגשון”, והמשמעות היא תמונה דיגיטלית קטנה או סמל שנועדו להעביר רעיון או רגש. אבל האם הפרצופים הללו יכולים להוות תחליף אמיתי לתקשורת פנים אל פנים? לאמפתיה ולהזדהות? לא ממש. תארו לעצמכם שאתם כועסים על מישהו, מן הסתם הבעת הפנים שלכם תהיה שונה מהבעת פניו של אדם אחר בשעת כעס. לכל אחד מאתנו מבע פנים שונה לרגשות שונים, וגם עוצמת הרגש משתנה בסיטואציות שונות. אולם ברגע שאנו שולחים אימוג’י כועס או עצוב איננו מביאים לידי ביטוי את הרגש הייחודי והאותנטי שאנו חווים, ולכן גם התגובה של הצד השני לא בהכרח תענה על הצורך שלנו באמפתיה, בהזדהות, בסיוע או כל צורך אחר שלו אנו נזקקים באותו רגע.

גם ההתכתבות בווטסאפ בין הורים לילדיהם כבר הפכה מזמן לתקשורת לגיטימית בין בני המשפחה. אולם היא אינה יכולה להחליף שיח אנושי, אישי ובלתי אמצעי (ללא מסכים החוצצים בינכם). מתפקידנו כהורים להכין את ילדינו לחייהם הבוגרים, ואיך נוכל לעשות זאת אם לא נצייד אותם ביכולת לתקשר האחד עם השני באופן בלתי ישיר ובלי להחזיק בידיהם מכשיר מסוג כלשהו?
אם אנחנו רוצים לדעת מה באמת מתרחש בעולמם הפנימי של ילדינו, לא נוכל להסתפק באימוג’ים אלא נהיה חייבים לקיים עמם שיח אמיתי ובלתי אמצעי. איך עושים את זה? קודם כול, נותנים להם לגיטימציה להרגיש (וגם לכעוס ולכאוב), מלמדים אותם לדבר על רגשות ולראות את האחר. לכן, בפעם הבאה שהילד שולח לכם פרצוף עצוב באמצעות אימוג’י, תדאגו להעביר את השיחה מהמרחב הווירטואלי למרחב האישי. מצאו את הזמן לשיח פנים אל פנים בנושא שעליו התכתבתם, ואל תחששו להגיד: “כשקיבלנו ממך ‘פרצוף עצוב’ לא היינו בטוחים לגבי אופי הרגש ועוצמתו, לכן חשוב לנו שנשוחח על כך בארבע עיניים“. בקיצור, דברו עצב, דברו שמחה, דברו כאב. אל תסתפקו בהתכתבויות ובפרצופים מצוירים.

הכותבת היא מנחה ומדריכת הורים, בוגרת מכון אדלר, מומחית בניהול קונפליקטים בבית ובמשפחה, מלמדת ומרצה על ניהול משא ומתן עם ילדים

 

 אובדן הילדות: מה היה כאן קודם ולאן מועדות פנינו?

 סליחה לא וירטואלית: כשאתם מבקשים סליחה, השאירו את הסלולרי בחוץ!

 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.