מאת ליאור עילם.
שייך לקטגוריית אקטואליה, חינוך ותרבות

to the future. shutterstock

 

ליאור עילם נחרד מהפער התהומי בין מערכת החינוך המקובעת והמיושנת לדרישות המאה ה-21 ויצא לראיין את איתי ורמן, מנכ”ל עמותת “משחקים לשלום”; בין התובנות: המיומנות החשובה ביותר היא היכולת ללמוד באופן עצמאי, ואסור לנו לסמוך רק על בית הספר. כך נכין את ילדינו טוב יותר לעתיד הטכנולוגי המצפה להם

 
קומפלקס “גוגל” בפאלו אלטו שבקליפורניה: מבחר גדול של אופניים בצבעים שונים מחוץ למרכז המבקרים. האופניים אינם נעולים, כדי שכל המעוניין יוכל לבחור לו אופניים ולטייל בהם ברחבי הקמפוס כאוות נפשו. יש גם אופניים רב מושביים: שישה כיסאות הנוספים לכיסא הרוכב, כדי שעובדי גוגל שקצה נפשם בישיבה בחלל סגור יוכלו לנהל דיון תוך כדי טיול משותף באופניים. מה עוד יש ברחבי הקמפוס? שמשיות צבעוניות, מגרשי משחקים, פינות ישיבה, אחת עשרה מסעדות גורמה, מרכז ספורט, שולחנות ביליארד, חדרי עיסוי – והכול חינם. העבודה מתבצעת על ידי העובדים בקבוצות קטנות, חדורות התלהבות, מוטיבציה, גמישות מחשבתית ויצירתיות. ומהם תנאי הקבלה? תעודת בגרות? תואר מהאוניברסיטה? לפני הכול, “גוגל” תדרוש אישור לגשת להיסטוריית הפעילות האינטרנטית שלכם, ומחשבי הענק שלה ינתחו את אופן הגלישה והפעילות האינטרנטית שלכם כדי לקבוע האם אתם ראויים להתקבל לעבודה. ולא שהסיכוי שלכם גדול במיוחד, כי מדי שנה מתחרים כמיליון מועמדים על 4,000 משרות.

ובמעבר חד מקומפלקס גוגל לחטיבת ביניים טיפוסית בישראל: שורה של אופניים קשורים לגדר החלודה של בית הספר. בחוץ, רחבת בטון ומגרש כדורסל. בניין מיושן, מסדרונות ארוכים וצרים, חדרי לימוד צפופים שבהם יושבים במשך שעות ארוכות ילדים משועממים. הם רק מחכים להפסקה, מקשיבים למורות עייפות ויגעות – חלק מהן לפחות הגיעו למקצוע לא מתוך תחושת שליחות או בחירה, אלא כברירת מחדל וכניעה לבינוניות ולציפיות הסביבה (הבעל, ההורים, הקושי בשילוב קריירה עם גידול ילדים). המורה מדברת ומדברת, והדבר היחיד שגורם לחלק מהילדים להישאר בקשב כלשהו לדבריה הוא החשש שהחומר יופיע בבחינה. אם רק תורידו את איום הבחינות והציונים, ספק אם יישאר תלמיד אחד שימשיך לשבת בכיתה ולהאזין לדבריה. מצער, אך מערכת החינוך שלנו אינה מנותבת לגמישות ויצירתיות ואינה מייצרת התלהבות ומוטיבציה. המנהלים והמורים בבתי הספר התיכוניים נמדדים על פי הצלחת התלמידים בבגרויות, ובבתי הספר היסודיים – על פי הצלחתם במבחני המיצ”ב. בפוסט זועם שזכה לאלפי שיתופים בפייסבוק ואף להתייחסות מצד העיתונות, כתב בעבר אב זועם מראשון לציון: “הדירוג המטומטם הזה (מבחני המיצ”ב ל”ע) גורם למערכת שלמה ללמד ציונים במקום ערכים. ללמד אותם לשפר מיקום בטבלאות העירוניות, שלא רלוונטיות לכלום, במקום ללמד אותם להיות יזמים וחולמים ומשני עולם…”.

האם יש דרך לגשר בין מערכת החינוך המקובעת והמיושנת לבין דרישות המאה ה-21 באמצעות יזמות וחדשנות? בחיפוש אחר התשובה לכך אני נפגש עם איתי ורמן, יזם חינוכי, בעבר מנהל מרכז “רון ורדי” למחוננים וכיום מנכ”ל עמותת “משחקים לשלום” (ראו מסגרת). הראיון לפניכם.

“משחקים לשלום”

לפני כשנתיים קמה העמותה “משחקים לשלום” במטרה לקרב בין בני נוער ממגזרים שונים בעזרת משחקי מחשב מקוונים רבי משתתפים. הנחת המוצא היא כי המוטיבציה הטבעית של בני נוער במשחקי מחשב תוביל אותם לקבלת האחר המשחק עימם. המשחק החיובי מאפשר לצעירים להתגבר על חסמים של לאום, דת ותרבות. כיום פועלת העמותה בבתי ספר במסגרת התכנית play to talk – במסגרתה נפגשים הילדים בסביבה וירטואלית על פלטפורמת המשחק הפופולרי בעולם ה-MineCraft. במסגרת התכנית הזו משחקים באותה עת תלמידים יהודים ותלמידים ערבים מכיתות לימוד שונות, והם אף עורכים שני מפגשים ממשיים (פנים מול פנים) כדי להעמיק את היכרותם.

העמותה הוקמה על ידי אורי משעול, סטארטאפיסט מצליח, יחד עם ד”ר דודי פלס, יזם ומומחה למשחוק, האנס שאקור, מנהל האקסלרטור בנצרת וחוקרים נוספים.
לאתר העמותה

 

התשובה: בית ספר קהילתי

ורמן, בעל תואר שני במִנְהָל ומנהיגות בחינוך ותואר שני בתסריטאות (שניהם מאוניברסיטת ת”א), מסכים כי קיים פעם גדל והולך בין דרישות המאה לבין בית הספר במתכונתו הנוכחית. “בית הספר במהותו נועד להעביר ידע, בזמן שבעולם שלנו כבר אין ערך גדול להעברת ידע. גם העולם שלנו שונה מהעולם שבו גדלו ההורים שלנו, אך העולם שאליו גדלים ילדינו שונה הרבה הרבה יותר מהעולם שבו אנחנו גדלנו. אי אפשר לדעת מה בדיוק צופן העתיד, אך דבר אחד ודאי: העתיד יהיה שונה באופן משמעותי מההווה שמוכר לנו כרגע”.
האם הציפייה שבית הספר ידביק את הפער שנוצר היא מציאותית?
“המצב היום הוא שהורים שרואים את הפער ההולך וגדל ואת חוסר הרלוונטיות של בית הספר לעתיד הילדים, נאבקים בבית הספר כדי שיתאים את עצמו לדרישות עולם המחר. אבל במקום זאת מוטב שהורים ייקחו חלק פעיל יותר במה שקורה בחיים של ילדיהם בבית הספר ומחוצה לו. אני מאוד מאמין ב’קומיוניטי סקול’, כלומר בית ספר קהילתי. הורים יכולים להיות מעורבים יותר ולספק היבטים חדשניים”.
למה הכוונה? איך עושים את זה?
“באחת הפעמים לקחתי קבוצת ילדים לתערוכה שעסקה ב’וירטואל ריאליטי’ (מציאות מדומה), ולפני שנכנסנו לתערוכה הסתובבנו יחד בשוק הסמוך למקום. הילדים היו נרגשים ומסוקרנים מהסיור בשוק ושאלו שאלות שעל רובן לא הייתה לי תשובה. לכן הפנינו את השאלות לסוחרים. כך נוצר דיאלוג שהוביל ללמידה והבנה ברמה שאינה אפשרית במסגרת למידה בכיתה. את הרעיון הזה אפשר לשכפל: אם הורים רוצים לתמוך בחשיבה יזמית ויצירתית במסגרת בית הספר, הם צריכים לשתף פעולה עם בית הספר ולא ללכת נגדו. ועד ההורים יכול להציע שהילדים יצאו לתערוכה אחת לחודש; הורים יכולים להתנדב ולהציע להעביר נושא שהם מכירים בצורה יצירתית ומעניינת. אלה רק שתי דוגמאות לדברים שהורים יכולים לעשות בשיתוף עם בית הספר. במרבית המקרים, כשהורים באים לבית הספר בגישה חיובית ומקדמת, הם מוצאים מנהלים שישמחו לשתף פעולה”.
אילו מיומנויות נדרשות לתלמידים כדי שיוכלו להשתלב בעולם הטכנולוגי העתידי, המשתנה במהירות כה רבה?
“המיומנות החשובה ביותר היא יכולת ללמוד באופן עצמאי. בבית הספר ילדים מתרגלים לחכות שהמורים ילמדו אותם, אך במציאות כל מי שעוסק בתחום מקצועי – בעיקר במקצועות הייטק – חייב להתחדש וללמוד כל הזמן, אחרת ימצא את עצמו לא רלוונטי. בעולם שמשתנה במהירות, יכולת למידה עצמאית היא מיומנות מפתח לצד מיומנויות חשובות נוספות, כמו: יכולת להתמודד עם חוסר ודאות, הכרת שפות נוספות, יכולות ‘נטוורקינג’ (יכולות בין אישיות, היכולת להתחבר לאנשים ולראות את הדברים מנקודת מבטם, ל”ע), יכולת רטורית ויכולת שכנוע, גמישות מחשבתית, הכרה עצמית – כלומר במה אני טוב ובמה פחות, ניהול עצמי וניהול זמן יעיל, ועבודה בקבוצה”.

מוּדעות, זמן, למידה

ורמן קורא להורים להביא את השינוי, אף כי הוא מודע לעובדה שרובם עסוקים מאוד ולא תמיד מתפנים למעורבות אמיתית. אולם לדבריו השינוי יכול להתרחש גם ברמה המשפחתית – די בכך שנפנה שעה אחת בשבוע לבילוי משותף ומשמעותי עם הילד. הוא אף מציע לבטל חוגים מיותרים ולהסתפק בחוג אחד או שניים בשבוע. “החוג החשוב ביותר הוא דווקא חוג ספורט, כי מעבר למשמעות הבריאותית שלו הוא מחבר את הילד לגוף ומעלה את רמת החיוניות וההתלהבות שלו בחיים”, הוא אומר.
מה מומלץ לעשות עם הילד במפגש השבועי של “אחד על אחד”?
“זו צריכה להיות פעילות משותפת ומהנה שגם אתם וגם הילד תיהנו ממנה. אפשר למשל לאתר מוצרים שלא מספיק טובים לדעת אחד מכם, ולנסות לבנות מוצר משופר. אפשר להסתובב בעיר בשני חלקים שונים ולעמוד על ההבדלים שבין המבנים, האוכלוסיות, אופי החניות ועוד”. בסופו של דבר, מאמין ורמן, כדי שנוכל לקחת חלק פעיל בהכנת הילדים לעתיד עלינו כהורים לנקוט בשלושה צעדים: להיות מוּדעים לנחיצות העניין, לפנות זמן לטובתו וללמוד כלים ויישומים.

הכותב הוא מומחה ליזמות ויצירתיות ויוצר הקורס “איך לדאוג לעתיד הילדים שלנו (גם) בלי להיות מליונרים”.
לקבלת ספר במתנה

 לגדל ילדים יזמים: נצלו את חופשת החג לקורס ביתי זריז ביזמות. המנחים: אתם 

מהפכה חינוכית: החזון של פרופסור יניב