מאת נירית צוק.
שייך לקטגוריית בלוגים, הטור של נירית

purim 2016 - heroes. shutterstock

 

איך הגענו למצב שבו “שי חי” הפך להיות גיבור תרבות של הילדים שלנו? האם לא הגיע הזמן להתעורר ולהבין שיש כאן משהו לא תקין? מתי גיבורי התרבות שלנו הפכו מסופרים ומשוררים, אנשי מדינה וממשל לכוכבי ריאליטי וטראש? נירית צוק בחשבון נפש לקראת פורים

 
“החלטתי למה אני מתחפש השנה”, הוא מודיע לי אחרי ימים רבים שבהם התלבט בקול רם בין מגוון תחפושות ושיגע את כולנו, “אני מתחפש לשי חי”. “אתה לא רציני!”, אני נדהמת, “השתגעת לגמרי?! לא מצאת לעצמך תחפושת אחרת?”; הוא לא מבין למה אני מופתעת ונדהם מהתגובה שלי. “מה בדיוק הבעיה שלך עם התחפושת הזאת?”, הוא שואל. אבל אני מתקשה להתאושש, מביטה בו ומסרבת להאמין שקרה כזה דבר.
סביר להניח שאם לא הייתי צופה, יחד אתו, באותו פרק מדובר בתכנית ה”אח הגדול” לא הייתי מגיבה כך. בסך הכול הילד מתחפש לדמות מריאליטי. אבל לצערי ישבתי וצפיתי בדיוק בפרק ההוא, ומה שראיתי עורר בי זעזוע עמוק. ולא רק בי. אם נודה באמת, הצפייה דווקא בפרק הזה – אחרי עונה שלמה שבה לא התעניינתי בתכנית – לא הייתה מקרית. צפיתי כי רציתי להבין על מה המהומה, ומדוע כולם מתרגשים כל כך מתגלית העונה שאמור לקום ולעזוב. גם הפרומואים עשו את שלהם. וכך קרה שישבנו וצפינו, וראינו איך איציק ושי חי מדברים על חרם שנעשה נגדם, והילדים ואני דיברנו עד כמה חרם הוא דבר נוראי בכל גיל. ושמחתי שהם מגלים אמפתיה, ושהם באמת מבינים. לאחר מכן ראינו איך שי חי הורס בגסות ובאלימות את יצירת האמנות, ואז הגיע רגע השיא שבו שי חי הולך ל”האח הגדול” ומבקש לעזוב את התכנית. הילדים ואני ישבנו במתח, מודה, וחיכינו למוצא פיו של “האח”.

“אמא, זה בשביל הרייטינג”

פייר? התאכזבתי קשות. האח הגדול, בדיוק כמו ההורה המודרני, הבהיר לכלל הצופים ובעיקר למועמד הפוטנציאלי שלו שהוא ממש לא רוצה להעניש את הילד שלו. הוא התנהג בדיוק כמו אותו אב חלש שנמנע מלהעניש את ילדו כדי שחלילה יפסיק לאהוב אותו, יכעס עליו או יחשוב שהוא לא ‘הורה מגניב’. וממש כמו אותו הילד של המאה העשרים ואחת – זה שמבין מהר מאוד שההורה לא באמת יכול לו, זה שמבין שההורה עסוק בהערצה עיוורת ובאמונה שהילד שלו הוא ‘הכוכב הבא’ – כך גם שי חי מרגיש, ומרשה לעצמו לקום ולעזוב את התכנית. וכשהוא יוצא החוצה, אהדת הקהל מלווה אותו – משל היה תופעת טבע מדהימה ובלתי מנוצחת.
באותן דקות של צפייה הרגשתי גל של אמוציות – תסכול, פליאה וכעס מציפים אותי. בשלב מסוים לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאך ורק אני זו שמתרגשת ממה שקורה לנגד עיניי. הילדים, יש לציין, התייחסו למחזה בשוויון נפש, כאילו צפו בתכנית מבדרת במיוחד. כשניסיתי להסביר להם שכל מה שקורה כאן פסול מהיסוד הם הגיבו בפליאה. “ההפקה משחקת פה בשביל הרייטניג”, הסבירו לי. “לא צריך להאמין לכל מה שרואים”. ההתרגשות והזעזוע שלי ממעשה האלימות שהוקרן בשידור חי לא נגע לליבם. גם הניסיון של ארז טל להוציא משי חי התנצלות על מעשיו לא הטרידה אותם. אבל לא ויתרתי – אני אמא חופרת. והמשכתי והסברתי שמה שראינו כאן – מבוים או לא מבוים – הוא באופן חד-משמעי אלימות. מעבר לכך שמדובר בהתייחסות מזלזלת ופוגענית מצד הפוגע. אתם חושבים שעזר לי?
“מה קרה לך?”, שאל אותי המתבגר, משועשע כולו. “איך את לא מבינה? הוא מלך! הוא הראה לכולם מה הוא חושב עליהם, ויש לו ערכים משלו. עובדה שהוא לא רצה לקחת את הדירה אלא החליט שהוא לא מסכים שימשיכו להשפיל אותו”.
באמת שאני לא מצליחה להבין איך נפלו גיבורים. איך הגענו למצב שבו “שי חי” הפך להיות גיבור תרבות של הילדים שלנו? האם לא הגיע הזמן להתעורר ולהבין שיש כאן משהו לא תקין? מתי גיבורי התרבות שלנו הפכו מסופרים ומשוררים, אנשי מדינה וממשל לכוכבי ריאליטי וטראש? קים קרדשיאן, ג’קי אזולאי, טילטיל ושי חי – אלה הם הגיבורים של הילדים שלנו. ובזמן שזה קורה, הסופרים שלנו זוכים לנזיפות וצעקות משרת התרבות, חברי כנסת ושרים (וגם ראש ממשלה אחד) מתחרים ביניהם מי יותר מושחת, אנשי צבא ומשטרה צוברים תיקים על הטרדות מיניות, וכל מי שמעז לחשוב קצת אחרת או לבקר את השיטה מוגדר מיד כשמאלני דפוק ובוגד.

הפוך על הפוך

אני מביטה בילד שלי בעצב, תוהה לאיזה עולם הוא גדל. מצד אחד הוא מפוכח ורציני, מבין שתכניות ריאלטי אינן בדיוק מה שהוא רואה ולכן גם לא לוקח אותן ברצינות. מצד שני, העולם שבו הוא חי הוא עולם ערכים תמוה עם סף ריגוש ואלימות שלא מפסיק לנסוק. בערב אני מבקשת ממנו שאולי בכל זאת יבחר בתחפושת אחרת. נכון שזה פורים, אני אומרת לו, נכון שבתור אמא שלך אני אמורה ‘לזרום’ עם כל תחפושת – אבל היה לי הרבה יותר נחמד לחיות בעולם שבו ילדים לא מתחפשים לדמות מריאליטי שהתפרסמה בעיקר בעקבות יחס בוטה ואלים כלפי הסביבה. “זה באמת כזה משנה לך?”, הוא שואל בריכוך. אני מהנהנת. “בסדר, אין בעיה”, הוא עונה. “אני אתחפש לטילטיל”. תודה.

 מחקר מגלה מה גורם לנו לצפות בריאליטי 

נחשו: למי בבית אסור להיות חולה?

בשביל המתבגרים שלנו כל יום פורים