אני פורים

שינויים חיצוניים אצל המתבגר הם חלק בלתי נפרד מתהליך החיפוש אחר זהות עצמית. האם כהורים אנחנו צריכים להתרגש מכל פירסינג באף, שיער צבוע או לבוש פרובוקטיבי גם בימי חול, ואיך כדאי שנגיב לעניין? אצלם – כל יום פורים

הורים המודעים למאפיינים הנורמטיביים של גיל ההתבגרות – אם דרך המתבגרים הפרטיים שלהם ואם דרך למידה ואיסוף מידע – מבינים כי תהליך חיפוש הזהות העצמית עשוי לכלול לא רק שינויים במצבי הרוח אלא גם שינויים במראה החיצוני. פירסינג, סגנון לבוש מוזר או משתנה, צבע בשיער, תספורת לא רגילה, ואפילו סיגריה (עישון) – כל אלה הם מראה שכיח בשנים שבהן הילדים שלנו מגבשים לעצמם זהות עצמית.
פורים הוא החג שבו אנחנו מרשים לעצמנו להתחפש לדמויות שונות – כאלה שאנו מעריצים, או דווקא כאלה שאנו פוחדים או סולדים מהן. זהו החג שבו ניתנת לכולם, בכל גיל, הלגיטימציה להחליף זהויות. מהמקום הזה, קל לנו יותר להתחבר למאפייני גיל ההתבגרות הנראים לנו לעתים כמו משחק של זהויות, ולא אחת מצליחים לעורר בהורים דאגה אמיתית כלפי הילד. כאן המקום והזמן להזכיר לכל הורי המתבגרים, כי התהליך של בריאת זהויות וחילוף ביניהן הוא על פי רוב תהליך זמני ובריא, וכי עבור רבים הוא חלק בלתי נפרד מגיל ההתבגרות. מה גורם למשחק הזהויות הזה, ואיך עלינו ההורים להגיב כשהילד מתייצב מולנו עם קעקוע או פירסינג בגבה?

מה היה שם קודם?

שאלת הזהות היא אחת השאלות המרכזיות בתקופה שבה מתפתחת הזהות הנפשית של הילד. המתבגר שואל את עצמו “מי אני?”, וכפי שהפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון מתאר: אם קודם לכן הזדהה הילד עם דמויות מבוגרות, כמו ההורים והמורים, כעת הוא עסוק יותר מתמיד בקבוצת השווים, ונוצרת בו היכולת לשלב זהויות שונות בתוך זהות ייחודית ומגובשת משלו. המשימה של המתבגר היא לברוא מחדש את עצמו, בכוחות עצמו; למצוא מי האני שלו ומהי זהותו המיוחדת.
אם ננסה להיכנס לרגע לתוך הראש של המתבגר, נמצא את החשיבה הבאה: ‘עד עכשיו, העצמי שלי היה קצת שלי, והרבה שלכם ובדמותכם. אתם, ההורים וגם המורים, די עיצבתם אותי בדרך שהתאימה לכם. אמרתם לי מה נכון וניתבתם את דרכי, אמרתם לי מה טוב ומה רע. אני כמובן האמנתי לכם והפנמתי את רוב מה שאמרתם לי על עצמי. הרבה ממה שרציתם שאהיה לא ממש התאים לי. למשל: אני רציתי להתעסק במוזיקה, ואתם אמרתם שזה לא חשוב כמו מתמטיקה. רציתי שתהיו מרוצים ממני, אז השתדלתי לענות על הציפיות שלכם והפכתי את המתמטיקה למקצוע המועדף עלי. המוזיקה נדחתה הצידה, כי אתם לא חשבתם שהיא חשובה עבורי. לא פעם כעסתי כשלא יכולתי לעשות מה שמתאים לי, אבל לא הייתה לי הרבה ברירה – אתם הייתם בעלי הדעה עבורי ולא ידעתי איך להתנגד לכם, אפילו אם רציתי’.

תהליך הבריאה מחדש

בגיל ההתבגרות הכול משתנה. ההורים מוסטים הצידה וסדרי העדיפויות משתנים. אז מה אם ההורים חושבים שלימודים זה הכי חשוב?! המתבגר עצמו אינו בהכרח חושב כך, והוא כבר מחליט על עצמו. הוא מעדיף שלא ללמוד, רוצה עגיל באף או בלשון (זה מגעיל? לדעתו זה מקסים!). “אני  מחליט על הגוף שלי”, זה המסר שהוא מעביר לכם. לכן הוא גם זה שיחליט האם לעשן, איך להתלבש, איך לדבר ולחשוב, ובאופן כללי – איך להיות. מתבגרים שטרם גיבשו את זהותם העצמית, יוצאים למסע חיפוש והיכרות עם עצמם שבמהלכו הם עשויים לשנות פעמים רבות את סגנון הלבוש, דמויות לחיקוי, או העדפות בתחומי עניין. המתבגר או הנער עשוי להיות אפילו די מבולבל ומבוהל בעצמו מכל השינויים החדים שעוברים עליו. אבל זה לא מרתיע אותו!
חיפוש הזהות אצל המתבגר היא כמו ניסיון להרכיב מחדש את ‘הפאזל העצמי’, אלא שאם בילדותו כלל הפאזל הזה כמאה חלקים, כיום הוא כבר מונה 1,500 חלקים. וזה פאזל קשה מאוד להרכבה, כי אין על הקופסה תמונה מוגדרת של איך החיים שלו צריכים להיראות. לפעמים חסרים חלקים, ולפעמים מגיע מישהו (הורה או חבר) ומפזר באכזריות את כל מה שהוא עמל לחבר.
אם נמשיך בקו הקודם וניכנס לראש של הילד שלנו בזמן שהוא מנסה לחבר את ה’פאזל’, נשמע את המחשבות הבאות: ‘לפעמים אני ממש מתפרק ושואל שאלות מהותיות. מה אני, האם אני ילד או מבוגר? טוב או רע? מה אני שווה? אני עסוק בזהות שלי, מתפלסף וחוקר את עצמי, כי אני חייב לדעת איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר. אני בודק כל הזמן, מגיע עד לקצה, לוקח סיכונים, עושה שטויות, בקיצור – בודק את הגבולות. ואני צריך אתכם, הוריי היקרים, אני רוצה את קרבתכם, אך אני רוצה להיות זה שקובע עד היכן אתם נכנסים. אני לא רוצה להמשיך להיבלע, אלא להגדיר את הזהות ואת הטריטוריה כדי להיות אני – אך אני משפיע ומושפע’.

איך נשתלב ב’תחפושת’?

נשאלת השאלה כיצד עלינו כהורים להגיב לשינויים בילדנו המתבגר, הבאים לידי ביטוי בסממנים חיצוניים. האם עלינו לנקוט עמדה נחרצת, או לעמוד מהצד ולצפות באופן פסיבי בתהליך ‘הבריאה מחדש’ והרכבת הפאזל שלו?.
התשובה נמצאת איפשהו באמצע. תפקידנו כהורים הוא להיות מודעים לתהליך שילדנו עובר ולהמשיך לכוון ולהדריך אותו גם ובעיקר בגיל ההתבגרות, אך ממקום משפיע ולא ממקום סמכותי.
מהמקום החיובי הזה ההורה חייב לנקוט עמדה: להגיד מה דעתו על דרך הלבוש של הילד, על צורת הדיבור שלו, או על המוזיקה שלה הוא מאזין. נוכל למשל להגיד: “המכנסיים שלבשת היום נראים לי פרובוקטיביים מדי, איך הם נראים לך? הייתי ממליץ לך להחליפם”. אולם לאחר הבעת הדעה, חשוב לקבל את הבחירה של המתבגר ולכבדה, תוך הבנה כי למרות שהילד מעוניין כי נקבל את הרושם שדעתנו אינה נחשבת בעינו – הוא בהחלט מביא אותה בחשבון ויש לה השפעה לטווח הארוך.
נקיטת עמדה נחרצת ותקיפה יותר צריכה להתבצע במקרים שבהם נעשית בדיקת גבולות קיצונית יותר. למשל, כשהיא באה לידי ביטוי בשתיית אלכוהול מוגזמת או לקיחת סמים, ומכאן שהיא פוגעת במתבגר או בסביבתו ואינה מסתכמת בסממן חיצוני. סביר להניח כי אם ישנה מערכת יחסים טובה בין המתבגר לבין הוריו גם בתקופת גיל ההתבגרות, הוא אכן יקשיב לדברי הוריו ויביא את המסרים שלהם בחשבון בתהליך החיפוש  אחר הזהות העצמית.
פורים שמח!
הכותבת היא מדריכת הורים קבוצתית ופרטנית, MA, בעבר מנהלת המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר.
עטופה בסטייל- איך תעשי את זה?
בלוג- הבת שלה בת 16 בשיא פריחתה, ולה קשה להתמודד עם זה
האבות של היום הם לא האבות של פעם- מדריך