מאת סמדר סלומון.
שייך לקטגוריית הפלוס שלה / שלו

 

אנחנו מכירים אותה מהסרט “עפולה אקספרס”, מסדרות טלוויזיה ומהצגות תיאטרון רבות. אבל מלבד זאת היא גם מגדלת שלושה ילדים מתבגרים וכלב. הדרך שלה להתמודד עם הדלת הסגורה והסיסמה החסומה באייפון היא פשוט להיזכר בנעורים שלה עצמה – אותם חוותה כסערה גדולה

 

כרטיס ביקור:
אסתי זקהיים היא שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית, זוכת שני פרסי אופיר, שהחלה את דרכה בגלי צהל ושיחקה לראשונה בסרט “אבא גנוב 2”. זקהיים מרבה להופיע על בימת התיאטרון ומסכי הקולנוע והטלוויזיה, וכיכבה בין היתר בסרטים המצליחים: “עפולה אקספרס” ו”הכוכבים של שלומי”.

אסתי זקהיים עם בני משפחתה. צילום מהאלבום המשפחתי

אסתי זקהיים עם בני משפחתה. צילום מהאלבום המשפחתי

השאלון:

היכן עומדת הקריירה שלך היום?
“בימים אלה אני מופיעה בחמש הצגות: ‘מעשה בטבעת’, ‘גן ריקי’, ‘אחוזת וייס’, ‘זריחה ורעב’, ובהצגה ‘לא בבית ספרנו’ – העוסקת במורה שהבן שלה ‘יוצא מהארון’. חוץ מזה אני מלמדת משחק, בימוי, תסריטאות ובניית דמות. אני מציגה גם בפרוייקט S של תיאטרון “כאן” – ערב של מונולוגים העוסקים בסקס ואהבה, ומחתנת זוגות המבקשים להינשא בחתונה אזרחית, שרבים מהם משתייכים לקהילה הגאה”.

מהו הסטטוס המשפחתי שלך?
“אני נשואה לאלחנדרו גראוס ואמא לשלושה: לאוריאל בן ה-15 ולתאומות תמר ונעמה – בנות שמונה שנים וחצי”.

תארי לנו סדר יום טיפוסי בחייך.
“סדר היום שלי משתנה בהתאם לחזרות שאליהן עליי לצאת. בימים כתיקונים אני מתעוררת בשעה שבע בבוקר, מכינה כריכים לילדים – ובייחוד לנעמה שאוכלת רק את החביתה שאני מכינה לה. בזמן הזה אני מעודדת את הילדים לקום, להתלבש וללכת לבית הספר ועוזרת לבנות בהתקשטויות. אלחנדרו לוקח את הילדים לבתי הספר, ואני יוצאת לטיול עם מונטי הכלב שלנו. כשאני מלמדת או יוצאת לחזרות, לפעמים אני לוקחת איתי את הכלב.
“בדרך כלל אני חוזרת להוציא את הבנות מהמועדונית בשעה 15:30 ורצה עם אוריאל לספורטק לחוג כדורגל. אם אני מופיעה בערב, אני יוצאת לחזרה בסביבות השעה 18:00. אם לא – אני עוזרת במקלחות, שיר וסיפור לבנות, ויאללה ביי לילדים.
“הזמן שיש לי לעצמי מתחיל בסביבות השעה 21:30 בלילה, וגם הוא מוקדש לכביסות ולעבודות הבית. בין היתר אני קוראת תסריטים, עונה למיילים, ובשתיים לפנות בוקר נרדמת על המחשב והולכת לישון”.

איזו מתבגרת את עצמך היית?
“הייתי בלתי נסבלת. אמא שלי אמרה לי פעם שתמר ונעמה הן ‘נקמה’ על כל מה שעוללתי לה, רק שאיני מבינה למה זה מתחיל כבר בגיל שבע. כילדה הייתי שקטה ומרצה, רקדתי בלט קלאסי וניגנתי בפסנתר. ממש בת קלאסית. ואז הגיע גיל ההתבגרות, קיבלתי מחזור והייתי בשוק מכך שאני בת ולא בן. גזרתי לעצמי את השיער ממש לפני בת המצווה, וכך גם הרסתי אותה. הפכתי לעצבנית  ומורדת, כל מה שההורים שלי עשו נראה לי לא נכון.
“בגילאי 16-12 חוויתי את השנים הקשות, כי סערתי מבפנים. למזלי הגעתי לבית הספר ‘תלמה ילין’, אילו שלא רצו להעביר אותי לבית ספר אחר. אבל המעבר הזה היה פשוט הצלה, הצלתי את עצמי. הסערה הזו שחוויתי לפני שהגעתי לתלמה ילין, יצאה עד אז בעצבים וצעקות כי לא היה לה איך לצאת. אבל פתאום היא תועלה למקום אחר. פתאום מצאתי את עצמי במקום שבו אנשים אוהבים אמנות וחשתי חלק מקבוצה”.

עם מה הכי קשה לך להתמודד בגיל ההתבגרות של ילדייך?
“קשה לי לפעמים כשאני מרגישה את הנתק. זהו הגיל הכי בעייתי בקשר בין הורה לילד. כשהם צעירים, אתה יכול לבלות איתם שעות רבות יותר והם גם זקוקים לך טכנית. פתאום אני עומדת מול דלת סגורה או סיסמה באייפון. הנתק הזה, שנראה מצד אחד הכי טבעי בעולם, נראה לי מצד שני לא הכרחי ולא מתחייב מהמציאות. אז עם אוריאל למשל אני מנסה להיות בדברים שהוא אוהב, לצפות יתו סרט אימה או במשחק ‘רוגבי’, ובעיקר משתדלת להיזכר בגיל ההתבגרות שלי – כי אז הרבה יותר קל להבין הכול”.

מה הטיפ שלך לאמהות למתבגרים?
“להשקות אותם במים ולהראות להם איפה השמש! להבין שהילד הופך לגיבור של הסרט שלו, ושהתפקיד שלנו הוא תפקיד הסטטיסט. בכלל, צריך לדעת להכיל את הגיל הזה. איפה שאין הכלה – שם הבעיות נוצרות”.

לטור הקודם ב”הפלוס שלה”: סופי צדקה מספרת על מרד הנעורים המאוחר שלה

כך נראה השיח בקרב בני הנוער: העצמה נשית? הצחקתם אותם!

אובדן הילדות: פעם ילדים היו ילדים, ואז הגיעה התקשורת…