זהו, חופשת הפסח הארוכה הסתיימה. החופש עזר לתלמידים להתאוורר לקראת הבגרויות, וגם המורים לקחו לעצמם פסק זמן כדי לחשוב ולאגור כוחות. המורה מיכל למשל מזכירה לעצמה למה בכלל היא בחרה לעסוק בהוראה. מתוך יומנה של מורה צעירה ללשון והבעה בתיכון מקיף במרכז הארץ
“אתם יודעים כי אינני מאמין שאדם כלשהו אי-פעם לימד אדם אחר, אני מטיל ספק בתועלת של ההוראה. הדבר היחיד שאני יודע הוא כי מי שרוצה ללמוד, ילמד. ייתכן שהמורה אינו אלא המכשיר, האדם הפורש את הדברים ומראה לאחרים עד כמה הם נהדרים ומסעירים ומזמין אותם לטעום” [קארל רוג’רס]
אני חושבת שאחד הרגעים המכוננים ביותר עבורי היה הרגע שבו הבנתי שהמוקד הוא לא “אני” אלא “הם”. היו עוד רגעים רבים כאלו, אך לדעתי זה היה הראשון שבהם. הזרקור עבר ממני אליהם, אל תלמידיי. “הם” הפכו מאוסף של אינדיבידואלים לפרטים הנבדלים זה מזה, זו מזו. כל אחד קיבל פנים משלו, כל אחת קיבלה פנים משלה. מרגע זה הדרך להכרה כי אין מדובר בשני עולמות נפרדים (אני והם) אלא בישות אחת שלמה, הייתה קצרה. לא עוד “אני” ו”הם”, אלא אנחנו. אנחנו יחד. אנחנו לומדים יחד. “משהו” גדול קורה כאן בחדר הזה, בשיעור שלנו, “משהו” מיוחד במינו, שקשה לשחזרו. החוויה הזו ייחודית ופרטית לנו – למקום ולזמן הנתון. כולנו שותפים לחוויה – אני והם כיחידה אחת. התלמידים שלי מהווים חלק נכבד ביצירה המשותפת.
השאלות שלי השתנו. תחילה שאלתי את עצמי שאלות הנוגעות לידע הנדרש כדי ללמד, ולפתע השאלות קיבלו אופי אחר, ממד חדש. אינני חשה, כמובן, כי כל הידע נמצא כבר ברשותי. אני עדיין מלקטת אותו, לומדת בעצמי, שואלת שאלות, קשובה וסופגת. עדיין צמאה לידע נוסף בתחום הדעת, והיד עודנה נטויה. השינוי הוא בהוספת נדבך חדש לשאלות. השאלות הפכו מ”מה עליי לדעת כדי ללמד” ל”כיצד הכי נכון ללמד”, כיצד הכי נכון – עבורי ועבור תלמידיי; מהי הדרך הטובה ביותר להובילם למטרה. אך מהי המטרה? קשה להתעלם מהעובדה שההוראה מכוונת להצלחתם בבחינת הבגרות. ההצלחה שלהם בבחינה תהיה ההצלחה שלי. היא המדד להצלחתי. היום אני עסוקה יותר מכל בעיצוב הזהות שלי כמורה לעברית, בעיצוב המחנכת שבי.
כל השיקולים לבחירה מושכלת של בית ספר תיכון
מחנכים? כך תישארו בעניינים תוך התגוננות מהסכנות ברשת
מישהו מתרגש מההודעה הדרמטית על פתיחת שנת הלימודים באחד בספטמבר?
יש בי סל מלא ברעיונות. ההוראה מחייה אותי. אני רואה בהוראה יצירה, נלהבת ממנה ומלהיבה, שואפת לסחוף את התלמידים איתי, להציג בפניהם את העונג שבלמידה, משתדלת לעניין אותם, להצחיקם, להתקרב אל עולמם ולפתוח בפניהם צוהר לאהבת השפה שלנו. אני נהנית מההוראה ועושה הכול כדי להנעים את זמני הלמידה המשותפים שלנו. “ראו עד כמה נפלאה היא השפה העברית”, “הנה, היווכחו, הידע נמצא כבר בכם”, “אני פה בשבילכם, הצטרפו לסעודה”. החשיבה על השיעור הבא מעסיקה אותי שעות רבות (גם בזמן השינה), ולעתים גם ימים שלמים. כל שיעור בתולי. כל שיעור שונה מרעהו (גם אם נושא השיעור זהה). אני רוצה להספיק הרבה ומרגישה שיש בי הרבה להעניק.
כל שיעור הוא שיעור עבורי – לא פחות מאשר עבור התלמידים שלי. בתום כל שיעור אני שואלת את עצמי שאלות רבות: מה הספקתי ללמד? האם הייתי ברורה מספיק? מה היה נכון? מה עליי לשנות? האם השגתי את המטרות שהצבתי בפניי? אני בוחנת את צעדיי גם במהלך השיעור – מטיילת בין התלמידים, נכנסת לעומק הכיתה, מנסה לחוש אותם מקרוב. חשוב לי להגיע לכל נקודה בכיתה כדי לדעת איך נראה ממנה הלוח – האם הוא ברור? לעתים אני מצלמת את הלוח ובוחנת אותו לאחר השיעור בעין ביקורתית.
מידת הביקורת העצמית שלי גבוהה, אך אני לומדת למתן אותה. מותר לי לא לדעת, מותר לי לומר שאבדוק. מותר לי לא להיות מושלמת. אני שואפת לדייק במעשיי, במילותיי, מתכננת את שיעוריי בקפידה. בתחילת השנה התקשיתי להירדם. שחזרתי במוחי את מערך השיעור – שוב ושוב. עם הזמן נוכחתי שהחיים בבית הספר חזקים מכל תכנית – מוקפדת ככל שתהיה. בכל יום מתרחשים שינויים, והחוכמה האמיתית היא לדעת להתמודד איתם, לזרום איתם בתנועה מתמדת. בכל יום שחולף אני מרגישה מנוסה ובטוחה יותר.
