מאת ד"ר דליה אלוני.
שייך לקטגוריית פסיכודליה

  

היא נראתה כל כך עדינה והייתה כל כך מוכשרת, עד שאף אחד לא תיאר לעצמו שהיא בעצם נערה מוכה

היה הייתה נערה, בכיתה י”ב, נבונה, עדינה, מוכשרת באמנות, שבעוד רגע מסיימת את בית הספר התיכון ומקבלת תעודת בגרות.
הנערה הגיעה לבית הספר, כמו בכל יום, ובדרך לכיתה עצרה לרגע ונשענה על קיר המסדרון.
“בוקר טוב, מה שלומך?”, בירכה אותה פסיכולוגית בית הספר, “בהצלחה היום במבחן בהיסטוריה. התכוננת?”
“לא כל כך”, ענתה הנערה והשפילה מבט, “קיבלתי אתמול מכה בראש. אבא שלי הרביץ לי עם חגורה. אני פוחדת שאיבדתי את הזיכרון. אני לא זוכרת את החומר ואני פוחדת להיכשל במבחן…”.
“בואי איתי לחדר”, ביקשה הפסיכולוגית. היא סגרה את הדלת ושאלה בעדינות: “מה בדיוק קרה אתמול?”

“הוא החזיק את החגורה שלו ונתן לי מכה בראש”

“עצבנתי את אבא שלי”, אמרה הנערה, “אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, אבל פתאום הוא החזיק ביד את החגורה שלו ונתן לי מכה בראש. המון דם נזל ונזל, נכנס לי לעיניים. פחדתי. הדם לא הפסיק לזרום. אמא וסבתא נכנסו לחדר ולקחו אותי”.
“לקחו אותך למוקד? לבית החולים?”, שאלה הפסיכולוגית.
“לא. אמא אמרה שזו רק שריטה, אבל הרגשתי שזו לא שריטה. סבתא שלי הביאה קרח ולחצה לי חצי שעה על הפצע. סבתא אמרה שאני אשמה. לא הייתי צריכה להרגיז את אבא”.
הפסיכולוגית לקחה נשימה עמוקה ושאלה: “איך את מרגישה עכשיו?”
“עכשיו כואב לי הראש, יש לי לחץ כזה במצח. אימא העירה אותי בבוקר ונתנה לי אקמול. היא סירקה אותי עם שביל בצד. סבתא בדקה לי את הפצע. היא אמרה לי שזה נראה בסדר, וכנראה אני עשיתי את זה לעצמי. אני יודעת שזה לא יכול להיות. סבתא אמרה לי גם שאם אספר למישהו הם לא ידברו איתי יותר. לא תהיה לי משפחה והם ישלחו אותי לפנימייה. את לא תספרי, נכון? לא תספרי לאף אחד?”, שאלה הנערה בדאגה.

על ד”ר דליה אלוני

פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית, ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.

לאתר של דליה

“אני בטוחה שאת לא אשמה”

הפסיכולוגית התבוננה בנערה ושתקה. לא כך חשבה שתתחיל את השבוע, ליבה התכווץ והיא חשה שאופף אותה ענן גדול של עצבות ושל חושך. וכי מה תאמר לנערה בת 18 שאביה מכה אותה? שאמה מעירה אותה בבוקר ומסרקת אותה כך שהפצע יוסתר? שסבתה אומרת לה שהיא אשמה ומאיימת עליה שלא תספר? שערב אחד הוכתה, ולמחרת התעוררה לבוקר חדש, התארגנה והגיעה לבית ספר כדי ללמוד ולגשת לבחינה?
היו לפסיכולוגית הרבה דברים להגיד, אך היא בררה את מילותיה בזהירות. בשקט ובעדינות היא אמרה: “אנחנו יודעות שאת לא אשמה. אני בטוחה שאת לא אשמה ואני מקווה שאת מאמינה לי. את לא אשמה. אני לא אספר לאף אחד. אבל לך יש זכות לספר. את כבר גדולה. חשוב שתספרי, כי אם לא תספרי זה יקרה שוב. ושתינו יודעות שכנראה זה יקרה שוב, אז אולי כדאי הפעם לספר. לא להסתיר את הפצע”.
הנערה הקשיבה והפסיכולוגית המשיכה: “אלה החיים שאמא שלך בחרה. יחסים בין הורים הם מורכבים. אנחנו לא יודעות למה אמא משלימה עם חיים כאלה. אין לי מושג גם למה סבתא שלך בחרה חיים כאלה. אבל, תדעי לך שאת לא חייבת לחיות בפחד. את לא חייבת להסכים ליחס כזה, לא מאבא שלך ולא מאף אחד אחר בעולם! קחי לך זמן לחשוב, אני מוכנה ללוות אותך לעובדת סוציאלית ולהיות איתך כשתספרי לה. יחד נחשוב מה לעשות, אנחנו נעזור לך”.

“נמאס לי לגור בבית הזה”

הנערה התבוננה בפסיכולוגית ושתקה. היא לא הזילה דמעה.
“את יודעת”, היא אמרה, “פעם, כשהייתי בחטיבה ואבא הרביץ לי, ואז הוא היה מרביץ הרבה יותר, החלטתי ללכת. פשוט נמאס לי לגור בבית הזה. אז לקחתי מזוודה והתחלתי לשים בה את הדברים שלי. לא פחדתי. רציתי ללכת לישון אצל חברה או אפילו ברחוב. אבל בסוף לא הלכתי. לא עזבתי את הבית כי אמא שלי באה לחדר שלי והתחילה לבכות. היא בקשה ממני שלא אשאיר אותה לבד. לאמא שלי אין אומץ לעזוב את אבא. היא תמיד אומרת שהוא המפרנס העיקרי, ואם הוא יחליט לעזוב את הבית נצטרך לחזור לארץ המוצא שלנו. אני לא רוצה לעזוב את ישראל”.
הנערה השתתקה, וכעבור כמה דקות המשיכה: “אני לא רוצה ללכת למשטרה. אני פוחדת מאבא שלי. אני פוחדת שאמא וסבתא לא ידברו איתי. אני פוחדת שאאבד את המשפחה שלי. אבל אם תבואי איתי אני מוכנה ללכת לעובדת הסוציאלית ולספר לה”.

היה הייתה נערה, בכיתה י”ב, נבונה, עדינה, מוכשרת באמנות, שבעוד רגע מסיימת את בית הספר ומקבלת תעודת בגרות.

הערה: הבלוג נכתב בהשראת סיפורים מהקליניקה, אולם משולבים בו פרטים פיקטיביים כיד הדמיון. כמו כן, שונו כל הפרטים המזהים, כמו שמות ומקומות, ומכאן שכל קשר לאדם ספציפי הוא מקרי בהחלט

עוד בפסיכודליה: לא סתם דיאטה

יש גם נערות מוכות!

הורים שואלים: חבר גדול=סקס?