מאת נירית צוק.
שייך לקטגוריית הטור של נירית

 

“תיזהרי ממני”; “אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך!”; “תסתמי את הפה”. לא, זה לא דיאלוג מהבסטות בשוק. ככה זה נשמע כמעט בכל בית בעיצומה של חופשת סוכות, כשהילדים כבר לא יכולים יותר לראות אחד את השני. נירית צוק מצאה דרך להבטיח שזה ייעצר כאן, ולא ייגרר לאלימות

 

“תסתמי ת’פה שלך”, אני שומעת אותו צועק.

“תסתום בעצמך, טמבל אחד”, היא צועקת.

“תיזהרי ממני”, הוא יורה חזרה.

“תיזהר אתה”, היא עונה לו.

בצעדים מהירים אני נכנסת לסלון ורואה את שניהם ניצבים זה מול זה, כמו שני איילים שעוד שנייה ינגחו האחד בראש של השני.

“תירגעו שניכם”, אני פוקדת, “מיד”.

“את בכלל לא יודעת מה היא עשתה”, הוא אומר.

“מה אני עשיתי, אתה לא מתבייש?”, היא צורחת.

אני ניצבת בין שניהם, ופתאום ההכרה שהם כבר לא ילדים קטנים נופלת עלי באופן הכי מפתיע שיכול להיות. אם בעבר הייתי מזיזה אותו לצד אחד ואותה לצד שני, עכשיו אני עומדת ביניהם, קפואה, וקולטת שאני פה הקטנה. היא כבר גבוהה ממני, והוא פיתח מבנה גוף יציב – כך שאפילו אם אשים יד על החזה שלו בניסיון להרגיע אותו, לא בטוח שהוא יבחין בכך. אני משתדלת לשמור על קור רוח ולוחשת לשניהם: “אם אתם ממשיכים לריב אתם מיד הולכים לחדרים שלכם”.
“אני הולך כבר עכשיו”, הוא אומר ופונה לחדר שלו בצעד מהיר, “זה עדיף מאשר להיות פה עם הסתומה הזאת”.
“גם אני הולכת לחדר שלי”, היא אומרת, “לא רוצה לראות את הפרצוף שלך!”

החופשה כטריגר למריבה

אני נשארת בסלון, בשקט שהשתרר בבית, מוטרדת. אומרים שבזמן שהילדים רבים עדיף לא להתערב ולהעביר אליהם את האחריות. אבל כשהילדים שלך הם כבר בני נוער, אני לא בטוחה שזה רעיון כזה חכם לעמוד מן הצד. ומה אם המריבה לא תסתכם במילים, אלא תיגרר לאלימות פיזית? אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
כשאני מציצה לחדרו אני רואה שהוא קורא ספר. היא בחדרה, שרועה על המיטה ומאזינה למוזיקה. “נו, טוב, לפחות משהו חיובי יצא מזה הפעם”, אני נאנחת. אבל מה יהיה בפעם הבאה? מה היה קורה אלמלא הייתי בבית? אולי לא היה קורה כלום, והם היו עוצרים רגע לפני כן. אבל אולי הוא דווקא היה מתרגז ונותן לה בעיטה, והיא הייתה מחזירה לו. לאן זה היה יכול להוביל?
אני כבר לא יודעת מה לעשות. בכל פעם שיש חופשה ארוכה, כמו החופש הגדול או החופשה הנוכחית (חופשת סוכות שנמשכת כבר שבועיים), הילדים מגיעים לנקודה שבה הם כבר לא יכולים יותר לראות אחד את הפרצוף של השנייה. הם הולכים בבית משועממים, עצבניים, מתחרפנים. היינו כבר בבריכה, וגם בסרט, הם נפגשו עם חברים, היו עם הסבתות. כמה רעיונות עוד אפשר להמציא?
זה לא תירוץ, אני נוזפת בעצמי באותה נשימה. החופשות הארוכות הן לא הבעיה, הן רק מלבות  אותה. ואולי אין שום בעיה ואני סתם מגזימה? עד היום אפילו המריבות החמורות יותר בין הילדים לא נגררו לאלימות, אז למה אני כל כך חרדה?

בעקבות ההבטחה שלי

התשובה נמצאת אי שם בעברי, בחופשת הקיץ שבה עליתי לכיתה ח’ ואחי עלה לכיתה ה’. שנינו למדנו אז ג’ודו והיינו בטוחים שאנחנו בלתי מנוצחים. יום אחד, כשההורים שלי ישנו את שנת הצהרים שלהם, פרצה בינינו מריבה גדולה. אני אפילו לא זוכרת על מה זה היה, אבל אני כן זוכרת את התחושה שזה היה עניין רציני. אני לא זוכרת מה הוא אמר ומה אני אמרתי, מי התחיל ראשון לדבר ומי נתן את המכה הראשונה. אני רק זוכרת שבשלב מסוים פשוט העפתי אותו, חזק, בכל הכוח, כמו שלמדנו באימון. הראש שלו פגע בארון והוא התחיל לצרוח. עד היום אני לא שוכחת את התמונה הזו. הוא החזיק את הצוואר בטירוף ופשוט צרח. ההורים שלי התעוררו מהשינה והגיעו לחדר בריצה. הם ביררו מה קרה ואז נעצו בי מבטי זעם, כאלו שמעולם לא ראיתי קודם לכן.
הם מיהרו לקחת את אחי לבית החולים. פתאום הבית התרוקן, ואני נותרתי לבדי. פחדתי כל כך. פחדתי שהוא שבר חוליה ושהוא יישאר נכה, או שעשיתי לו נזק בלתי הפיך אחר. ישבתי בבית ובכיתי. הבטחתי לעצמי שאם הכל יהיה בסדר לעולם לא אריב איתו יותר. לעולם!
ההורים שלי חזרו אחרי כמה שעות יחד עם אחי, שהיה עם קיבוע בצוואר וקיבל מהרופא הוראה  לנוח. חוץ מזה הכול היה בסדר. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו סליחה, והוא סלח. אבל אני לא סלחתי לעצמי. ומאז עמדתי בהבטחה שלי ולא רבתי איתו אפילו פעם אחת, לא משנה מה הוא עשה.
עכשיו אני מביטה לעבר חדרי הילדים שלי ופתאום מכה בי הארה. הילדים שלי כל כך מתרגשים מהתרחשויות שונות בריאליטי. עד היום הם עוד לא התאוששו מכך שבוקי גנב את הפסלון מענת. אולי זה כל מה שאני צריכה כדי להגיע אליהם – לדבר איתם בשפת הריאליטי. המציאות של חיי.  אני מבקשת מהם לצאת מהחדרים ומספרת להם את הסיפור על אחי ועלי. הם נדהמים ושואלים איך זה שהם לא שמעו על זה קודם. אני לא יודעת, אולי בגלל שהתביישתי? אולי אני עדיין מתביישת?
לאחר מכן אנחנו מנהלים דיון על מה יכול לקרות ומה אסור שיקרה, והם משתפים פעולה ומבטיחים האחד לשני שלא משנה מה יקרה – זה לא יגיע למכות.
ולי לא נותר אלא להאמין להם.

אימון ברשת: האח מרביץ לאחותו!

איך שפע חומרי עלול להזיק לילד?

לא בלי צעיף: תמיד באופנה, גם בקיץ ובסתיו