מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

הארוחות המשפחתיות בביתה של ריקי הן מזון לנשמה

גדלתי במושב. מדי בוקר באותה שעה ישבנו כולנו מול שולחן ערוך לארוחה הראשונה של היום. לאחר סיומה המשכנו אל מוסדות החינוך ובשובנו, בין 14:00 ל-15:00, התכנסנו בשנית בהרכב מלא סביב ארוחת הצהריים. הוריי תמיד היו בבית. אמא הייתה נכנסת מעבודות הקטיף והמיון לפני כולם כדי לארגן את הארוחה, ואבא היה מצטרף אלינו במיוחד לסעודה. לארוחות המשפחתיות שמורה אצלי בלב הפינה הכי חמה מבית הוריי, ואת המסורת הזו אני ממשיכה להעביר הלאה – לילדיי.

בתא המשפחתי שלנו כיום חיים חמישה בוגרים: בעלי ואני יחד עם שני ילדינו ובן הזוג של הבת. ארוחות הערב שלנו הן שעות ה’יחד’, השמחה הצחוק, העייפות, הדיווח, ההתלבטויות וקבלת ההחלטות.

כל ערב, בלי לוותר

מקום מיוחד במינו יש לי בלב לארוחות הערב בבית הוריי, ובייחוד לארוחת השבת. הארוחות האלה היו חגיגה משפחתית אמיתית. אחי ואני, שהיינו הצעירים, הופקדנו על עריכת השולחן והכנת הסלט הענק. את החביתות האישיות נהגנו להכין רק ברגע האחרון – לפי הזמנה אישית, כמו במסעדה. בקיץ הינו יושבים סביב השולחן במרפסת ובחורף סביב תנור נפט מעשן, ותמיד היה זה בית חם ומלא שמחה – בהרכב מלא של הורים וחמישה ילדים. ארוחות הערב הללו נחקקו בזיכרוני כגעגוע מופלא אל בית, ילדות ומשפחה.

ארוחות הערב הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו גם היום, בביתי הנוכחי. כולנו נאספים סביב אותה שעה – בעלי חוזר מחדר הכושר, עפרי שבה מעבודתה ונזרקת על טרנינג בלוי (שכולנו צוחקים למראהו המרופט שוב ושוב), דור נופל שמוט אברים אחרי משמרת מתישה, וגל – בן הזוג של עפרי – מגיע אחרי יום נוסף בהתמחות שלו לקראת מבחן לשכת עורכי הדין.
היחד הזה הוא השמחה שלנו, סביב שולחן מוצף מטעמים. דור תמיד יאכל ארוחה חמה, ואנו נהנה מסלטים, גבינות, טוסטים, חביתות מעניינות וקערת סלט ענקית. השאר כבר לא חשוב.
אולם דווקא ארוחת ליל שישי אינה מתקיימת כצפוי. בשעות הצהרים המאוחרות, לפני הדלקת הנרות, הסירים מהבילים והבית מבריק – עטור פרחים, עיתונים וסלסילות פרי. כולנו יושבים יחדיו לארוחה קלה לפני שהצעירים עוזבים לארוחות ליל השישי אל מחוץ לבית: עפרי יוצאת עם גל לבית הוריו ודור נוסע לביתה של רביד חברתו (לא לפני שאני מנדנדת שוב ומזכירה להם שאני מצפה לכולם עד חצות, וכי מחר נשב יחד לארוחת הצהריים של יום השבת).
הוויתור הזה על ארוחות שישי הגיע אחרי אינספור ניסיונות כושלים לקיים בינינו לבין בתי בני הזוג של ילדינו תורנות ארוחות בסבב. לבסוף הגענו להסכמה משותפת שנוותר על ארוחות ליל שישי משותפות, אך בתמורה נזכה לשולחן חגיגי עם כולם בצהרי יום שבת.

מתלכדים, לא “בורחים”

ארוחת הצהרים בשבת היא הפיצוי המשפחתי עבורנו: דור וחברתו רביד, עפרי וגל וכמובן בעלי ואני, נסבים לארוחה מתמשכת. איש לא ממהר לשום מקום ואנחנו מסוגלים לשבת גם שעתיים ויותר. עפרי וגל שוקדים על עריכת השולחן, הסלטים, הפינוקים וההכנות; את מרבית הבישולים אני מסיימת מבעוד מועד; ואם אנחנו קופצים להוריי במושב לארוחת בוקר בזמן שהצעירים ישנים – אנחנו חוזרים הישר לשולחן ערוך למופת: יין, אוכל חם ומנה אחרונה. עפרי וגל נוהגים לפרגן לנו קינוחים חדשים מעת לעת, ואם לא הסתפקנו בסלט פירות – פומלות של סבא מהמושב או גרעיני רימונים שבעלי טרח לפורר בכמויות – אז ברגע של פיהוק ייצא מהתנור או מהמקפיא קינוח גורמה שילווה אותנו בעיקר בשיחות החולין והחשיבה המשותפת לתוכניות השבוע.
יש משהו מאוד עוצמתי ומקרב בארוחות המשותפות שלנו. יחד שמדביק ומחזק את הקשר, את האהבה והשיתוף של כולנו עם כולנו. והנה, על אף גילם הבוגר של ילדיי הם שמחים ומעודדים את היחד המשפחתי הזה, והדבר נוסך בי הרגשה נפלאה.
ילדיי אינם “בורחים” מאיתנו. יש להם את חייהם, את בני זוגם, את עבודתם, את הקריירה, הלימודים, התוכניות והעתיד. אולם התא המשפחתי המבוצר, המשותף רק לארבעתנו, הוא מוצק, קיים, מתחדש ואוהב.
אני מרגישה שזכיתי. ילדים בוגרים שגדלו על בית חם ונתינה אינסופית מעניקים לנו תחושה נפלאה ש…היה כדאי!

צעירים, מתבגרים והורים – מה דעתכם על היחד המשפחתי של ארוחות ליל שישי וצהרי שבת? האם תמהרו לוותר על הארוחה המשפחתית לטובת בילוי מוקדם עם החברים בשישי בערב? מהי חשיבותה של המסורת הזו? מה יש בארוחה הזו מלבד מזון לגוף? האם אתם רואים בה גם מזון לנשמה? אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, כתגובות לבלוג, בעמוד הפייסבוק שלנו, או באימייל האישי::Ricki_b@walla.co.il


לפוסט הקודם של ריקי : להיות גרופי

עד כמה אתם מוטרדים מתזונת ילדיכם בחופשות?

על התוכנית הלאומית לקידום אורח חיים בריא כבר שמעתם?