fbpx

להיות גרופי

להיות גרופי

ריקי נזכרת בהיותה מעריצה נלהבת בנעוריה. האם הורים חסינים מפני הערצה?


המראה העכשווי של ילדות ונערות המתרפקות על מושא הערצתן (ג’סטין ביבר למשל) מעורר בנו לעתים תמיהה בליווי גיחוך קל. אבל אם נודה באמת, כולנו היינו שם – אם דרך ילדינו ואם בהיותנו ילדים בעצמנו.
ילדים ובני נוער אוהבים להעריץ כוכבים. אני זוכרת את תקופת ההערצה של בתי עופרי לזמר אביב גפן. היה לה מאגר של קלטות ודיסקים, היא חברה למועדון המעריצים ונסעה להופעות שלו. אנחנו כהורים שיתפנו פעולה. דאגנו לכל הגחמות, קנינו לה דיסקים, כרטיסים להופעות, סיפקנו שירות הסעות…
אצל בני דור זה היה קצת פחות סוער, אולי כי הוא בן. הערצתו את אמינם הייתה “סולידית” והתמקדה בעיקר במוזיקה, אך הס מלהזכיר את שעות הפול ווליום שטרדו את אוזניי ואת מנוחתי השכם וערב לאורך ימים רבים.

“פתאום עכשיו, פתאום היום”

גם אני הערצתי בנעוריי, ובסיפור ההערצה שלי היה טמון המון רגש ואהבה. נראה לי כי זה החל באותו יום בשנת 1970, כשהייתי בכיתה ו’ וישבתי בבנייני האומה בירושלים. שלמה ארצי זכה במקום הראשון בשיר: “פתאום עכשיו פתאום היום”, ואני הרגשתי שנפלה בחלקי זכות ראשונים לראות את הכוכב שנולד. השווצתי!
ימים חלפו וכבר ישבתי מטרים ספורים ממנו במופע אינטימי בקיבוץ. מועדון תרבות, שלוש שורות ממנו על ספסל עץ פשוט. וכל כך הרבה עוצמה, אהבה ומוזיקה נפלאה שניגנה על מיתרי גופי ולבי כנערה מתבגרת החולמת לאהוב.
מכאן זה המשיך לנתיב ארוך ומתפתל במשך השנים. התבגרתי עמו ב”משחקי 26″ – המופע הראשון שבו הוא יצא לסיבוב הופעות עם להקת “גברת תפוח”, וליוויתי אותו בכל שלב. עם השנים ועד היום לבשה הערצתי לשלמה ארצי פנים ומראות שונים. בבגרותי הכמיהה להיות במחיצתו, להיות חלק ממנו, שקעה כמובן והתחלפה בהערצה לעשייה המוזיקלית מקצועית.

שכיח איפה שכאשר נער מעריץ שחקן, זמר, דוגמן, ספורטאי, קריין או פוליטיקאי הוא נוטה להתייחס למושא ההערצה שלו באופן לא ביקורתי, כך שהוא רואה בו את כליל השלמות – מה שאינו קיים במציאות. ההתמסרות והחיקוי הופכים לעתים להיות כה טוטליים, עד שעלול להיחצות הגבול ההכרחי שישמור על כך שהערצתם של בני הנוער תהיה שפויה.

הורים מעריצים. יש דבר כזה?

ההערצה פנים רבות לה, וגם לשאלות ולסוגיות הנוגעות בה אין מענה חד משמעי. מה חלקנו כהורים בלאזן את ילדינו בשעה שהערצה הופכת קיצונית מנקודת המבט שלנו? האם רק בני הנוער מעריצים דמויות בתקשורת? איך נדע מתי הערצה היא חיובית ומתי היא שלילית?

ואתם הורים – איך התנהלתם ממקום מעריץ בהשוואה לדור הצעיר של ימינו? האם ביטויי ההערצה שלכם פשטו ולבשו צורה עם השנים? היש לנו יכולת לשלוט במושאי ההערצה של ילדינו? ובעיקר – עד כמה אנו הבוגרים באמת מחוסנים בפני הצורך להעריץ או להזדהות עם דמויות? אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, כתגובות לבלוג, בעמוד הפייסבוק שלנו, או באימייל האישי::[email protected]


לפוסט הקודם של ריקי: מחלפות ראשו

הערצה שפויה. יש דבר כזה

הם מכורים למסכים. מה עושים?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.