האם גם לקראת פורים השנה צריך להזהיר משימוש בנפצים? למישהו יתחשק להתעסק איתם? ככל הנראה כן. כשהדי מלחמת ה-7 באוקטובר עדיין איתנו, לא נשכח שהמציאות הטריגרית והחרדתית מלווה אותנו כבר שנים רבות. הנה סיפור להיזכר בו
פורים מתקרב. מסתבר שגם השנה אנו שוב זקוקים לתזכורת והסבר למה נפצים הם לא חלק מהחגיגה.
הורים ותלמידים בהוד השרון ובערים נוספות בארץ קיבלו השבוע חוזרים ברוח זו:
“נראה לנו שהשנה התשובה ברורה מתמיד. חמישה חודשים אחרי אסון ה-7 באוקטובר, כשהמלחמה בעזה נמשכת והדי הפיצוצים עדיין נשמעים במקומות רבים בארץ, לא צריך עוד פיצוצים.
אלו הלוחמות והלוחמים שחזרו מהלחימה בעזה, תושבות ותושבי הדרום והצפון שרבים מהם פונו וחיים איתנו. אלו כל אחת ואחד מאיתנו. כולנו חרדים יותר, דרוכים יותר ואין סיבה להוסיף עוד מתח בדמות שעשוע מיותר ומזיק.”
כשמהדורות החדשות מדווחות על כחצי מיליון ישראלים העלולים לפתח פוסט טראומה בעקבות המלחמה, כל נפץ יכול להבעיר את אי השקט של הנפש ועדיין צריך להזכיר ולהזהיר משימוש בנפצים. מה גם שמכירתם והשימוש בהם אסורים על פי חוק.
כבר לפני עשור נחרדנו
למרבה הצער, התמונה מוכרת לנו משנים קודמות. כבר לפני עשר שנים נכתב ופורסם ב”עשר פלוס” המאמר האישי הזה מאת מאיה טל. הטילים והאזעקות על הדרום נראו לנו כמציאות בלתי אפשרית וכבר אז נפצי פורים המיותרים הוסיפו לחרדות. איש לא יכול היה לתאר אז את ממדי האסון שפקד אותנו עכשיו. וזהו סיפורה:
“בעיר הדרומית שבה אני מתגוררת הופר השקט בשבוע האחרון, בעיקר בשעות הערב המאוחרות. מפעם לפעם, החל מהשעה חמש אחר הצהריים פלוס מינוס, מפלח את האוויר (ואת השקט) “בום” עצבני שמרעיד את כל השכונה. הנשימה שלי נעצרת לכמה רגעים, ורק כשהדף הפיצוץ מתפוגג, אני חוזרת לנשום. המציאות הזו נראית לי הזויה לחלוטין. אפילו הכלב שלי, שהפיצוצים מפרים את שלוות הטיול הקבוע שלו, נעצר במקום ונועץ בי מבט מופתע. “מה, כבר לא צריך להיכנס לממ”ד כשיש פצצות?”, הוא רוצה לשאול.
אם לא הבנתם עד עכשיו, לא ההסלמה בדרום היא שמפרה את השקט, שבעוונותינו כבר התחלנו להתרגל אליו, אלא שלל נפצים – גרסת פורים 2013. אלו נשמעים כמו גראדים במקרה הרע וכמו רקטות במקרה הפחות רע.
הפרסומים על כך שאלפי הנפצים המסוכנים שנמכרים לבני הנוער הוברחו למעשה מהרשות הפלסטינית, רק מגבירים את רוחות המלחמה המורגשות באזור. זו הסיבה לכך שבשעות המוּעדות לפורענות אני משתדלת שילדיי הקטנים יישארו בבית, הרחק מהנפצים, בעיקר כדי שייחסכו מהם רגעי החרדה וכדי שהשגרה השפויה שלהם תישמר עוד קצת.
אבל אי אפשר שלא לשאול: האם מישהו פה מתגעגע לטילים ולאזעקות, או שזה פשוט סוג של “חוויה חוזרת” עבור נוער שעובר פוסט טראומה בעקבות ירי מכיוון עזה? אחרי הכול, פורים אמור להיות חג שמח ומבדח, אז בשביל מה לשלב בו קולות מלחמה?
הסוף יכול להיות רע!
לפני שבוע ליוויתי את בני לחוג כדורסל, המתקיים באולם הספורט של אחד מבתי הספר היסודיים בעיר. בסמוך לאולם יש מגרש כדורגל, בו מתאספים אחר הצהריים עשרות ילדים בגילאי תשע עד 14 ש“בסך הכל הולכים לשחק במגרש עם חברים”. בזמן שהמתנתי לבני ניגש אלי נער צעיר כבן 12 ושאל: “יש לך אש?”. הסתכלתי עליו בפליאה, תוהה האם ייתכן שנער כל כך צעיר כבר מעשן. “למה בדיוק אתה צריך אש?”, התעניינתי. “אני צריך!”, הוא ענה. “אבל למה אתה צריך?”, הקשיתי, על אף שלא היה ברשותי מצית. “אני צריך בשביל נפצים”, הוא השיב במבט מושפל מעט. לא רציתי להישמע כמו דודה מחנכת, אבל לא יכולתי להימנע מכך. “גם אם הייתה לי אש לא הייתי נותנת לך”, השבתי, “וחוץ מזה, תעשו לעצמכם טובה, אתה והחברים שלך, ואל תתעסקו בדברים האלה. זה מסוכן”. לצערי, דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
מאוחר יותר נשמעו צרחות אימים מכיוון המגרש. הפיצוצים הרבים שנשמעו במקום בשעה האחרונה כבר גרמו לאוזניי להיאטם. כנראה שזה מה שקרה גם לשאר ההורים שהמתינו איתי בחוץ. כשהצרחות הלכו והתעצמו, הפניתי את מבטי לעבר המגרש ונתגלה לעיניי מחזה נוראי: נער מתקפל על הרצפה, צורח מכאבים ואוחז בכף ידו. התקרבתי מעט וראיתי שזהו אותו נער שביקש ממני אש שעה קלה קודם לכן. ליבי יצא אליו. כל כך כעסתי על עצמי שלא עשיתי כלום, שלא התקשרתי לדווח למשטרה או לפחות הבעתי בפניו מורת רוח באופן נוקב יותר ממה שעשיתי. מצד שני, ידעתי שלא היה מי שיקשיב.
תוך דקה התעשת אחד ההורים, שעמד בקרבת חבורת הנערים, וניגש להעניק לו סיוע. קיוויתי שזו כוויה לא חמורה, בכלל לא רציתי לחשוב על האפשרות שהילד איבד אצבע או יותר.”
האירוע הזה התרחש לפני 10 שנים, הרבה לפני ה-7 באוקטובר שפילח לכולנו את הלב. מעבר לסכנה הפיזית הממשית הנובעת מחוסר האחריות (גם זו ההורית), השנה במיוחד כולנו פגועים ופורים יקבל אולי אופי קצת שונה. יש לקוות שבני הנוער ידעו לרסן את עצמם, להביט למציאות בעיניים, להתחשב וכמובן להיזהר.
