הנושאים הקשים הללו לשיחה בין הורים לילדים מחייבים אותנו להתייחסות ולהכנה נכונה, ולכן עדיף להתחיל לשוחח עליהם בבית. ליהי נצר, מדריכת הורים, עוזרת לנו לעבור אותם בשלום
בשנתיים האחרונות גרתי עם משפחתי בארה”ב. אחת המשמעויות של חיים בחו”ל עם ילדים היא ההבנה שעבודת ההסברה בחגים ובימי זיכרון מוטלת עלי, ההורה. ימי הזיכרון היו לא פשוטים. תמיד עלתה השאלה האם לחסוך את העצב וההסברים, לנצל את החיים בחו״ל ולדלג על ימי הזיכרון. אבל, כישראלית וכאמא לילדים ישראלים ידעתי שאני לא יכולה. התלבטתי מה להגיד ואיך להגיד. חסרונה של מערכת החינוך הישראלית הורגש ברגעים האלה, רציתי שהיא תדאג לתקשר את המסרים הקשים. אבל בשלב מסוים הבנתי שמדובר ביתרון: המציאות הציגה בפני הזדמנות להיות האחראית הבלעדית על המסרים והערכים.
גם היום, אחרי שחזרנו לארץ, אני מאמינה שאת השיחות החשובות כדאי שהילדים יחוו בבית, עם ההורים. נכון, הם נחשפים בביה״ס לטקסטים ולסיפורים אבל הרבה פעמים הם לא מבינים אותם לגמרי ואז מתעוררות לא מעט שאלות. כהורה, חשוב לי להיות שם עבורם ולתווך את המידע.
להתכונן, ליזום ולדבר עם הילדים
הנה כמה נקודות חשובות שכדאי לשים לב אליהן כשמדברים עם מתבגרים צעירים (גילאי 10-12) על יום הזיכרון:
- להתכונן – בכנות, הייתי שמחה לחסוך את השיחה הזאת ולא להתמודד עם השאלות. מרבית ההורים שאני מכירה מעדיפים לא לחשוף את הילדים לנושאים קשים כמו מוות, מלחמות ועצב. אבל הילדים חשופים להכל: הם מדברים עם חברים, רואים סרטים, גולשים באינטרנט. נקודת המוצא שלי היא שהם יודעים הרבה יותר ממה שאני חושבת. האחריות שלי כהורה היא להיות שם כדי לענות על השאלות, ולספק להם מידע אמיתי ומותאם גיל. אם אבהל מהשאלות, או לא אייצר אפשרות לשיחה, הם לא יפסיקו לשאול, אלא רק יפסיקו לשאול אותי. וזה תסריט פחות רצוי כי אני לא יודעת לאיזה תשובות או מסקנות הם יגיעו.
- להתגבש – לפני שאני יוזמת שיחה, חשוב שאבין קודם עם עצמי איזה מסר אני רוצה להעביר: האם לספר על חייל שהכרתי שנהרג, אולי להסביר עוד קצת על הסיבות למלחמות, אולי לדבר על השלום וכמה הייתי רוצה אותו. לכל משפחה יש את הערכים שלה. אגב, אם קשה לגבש את התשובה לבד, תמיד אפשר וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
- ליזום – בגילאים האלה, הילדים כבר יודעים מה זאת הצפירה, הם קוראים טקסטים שקיבלו מהמורה ואולי חלקם משתתפים בטקסים של ביה״ס או של התנועה. כל אלה הם הזדמנות מעולה להתחיל שיחה. אפשר להתעניין במה למדו, לשאול על הטקסט שהם קוראים בטקס או להזכיר על הצפירה ומה היא מסמלת. מעבר להתעניינות הכנה שלי בילדים, אני נעזרת בשאלות היומיומיות האלה כדי להתחיל דיאלוג: ״איך את מרגישה עם הקטע שאת קוראת בטקס?״, ״אתה יודע שפעם פחדת מהצפירה? איך נראה לך שתרגיש השנה?״
- לברר – במהלך השיחה, אם עולות שאלות מצד הילדים, אני בודקת מה הם כבר יודעים: ״למה את שואלת?״ איפה שמעת על זה?״ ״מה למדתם בכיתה?״ התשובות שלהם עוזרות לי להבין את רמת המידע שהם צריכים.
- לדבר – הכי פשוט ואמיתי. אם קשה באותו רגע, אני מבקשת שנדבר מאוחר יותר. אנחנו מסכמים על זמן טוב ואז מדברים. לפעמים, אם אני מרגישה מוצפת, אני מבקשת מבן הזוג שלי שינהל את השיחה.
- לכבד – כל תחושה או רגש לגיטימיים: עצב, פחד, אדישות, וצחוק (בד״כ נובע מקושי להכיל את התכנים או ממבוכה). אני אומרת לילדים שזה טבעי להרגיש כך ומשתפת אותם בתחושות שלי. וכן, אני משתפת אותם שגם אני בוכה לפעמים כי עצוב לי. יחד עם זאת, אני מקפידה להגיד שהם לא חייבים להיות עצובים ואף אחד לא מצפה מהם לעשות זאת. מותר להם לשחק ולצחוק ופשוט להיות הם עצמם.
מוות, אובדן וזיכרון הם נושאים קשים להורים ובוודאי לילדים. לוח השנה הישראלי הופך אותם לקשים במיוחד מאחר והוא מחייב אותי כאדם וכהורה להתייחסות. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלא קרה כלום אם השיחה שניסיתי ליזום לא הצליחה, או אם אני מרגישה שאני לא פנויה רגשית לנהל אותה.
התקשורת עם הילדים לא הולכת לאיבוד, היא מורכבת משיחות רבות במצבים שונים. אנחנו יכולים לדבר באוטו בשבוע שאחרי יום הזיכרון בזכות שאלה שעולה, או אחרי שצפו בסרט שיצר אסוציאציה. זה לא משנה מתי ולא משנה איפה, העיקר שנדבר.
ליהי נצר, מדריכה ומלווה הורים. מתמקדת בשיפור תקשורת בין הורים וילדים. לאתר של ליהי
