איריס זאנטקרן מעולם לא פחדה להיות “האמא הרעה”, זו ששואלת עשרות שאלות לפני כל יציאה, וזו שלפעמים גם אומרת “לא”
כשהילדה שלי היתה בת 12 וביקשה ללכת לגינה עם חברים, שאלתי אותה מי החברים. התשובה היתה “ארבעה בנים מהכיתה”.
״לא קורה״, עניתי. ״את לא הולכת לגינה עם ארבעה בנים״.
״למה?”, היא שאלה. ״אמא, אלה בנים שגדלתי איתם מהגן את לא סומכת עליהם?”.
״סומכת״, עניתי, ״מכירה את כולם, ילדים מקסימים, אבל את ככלל לא הולכת לבד, בת אחת עם ארבעה בנים. זה לא מאוזן ולא בטוח. תמיד תלכי עם חברה שתשמור עלייך ואת עליה, גם אם סתם יחליטו ל’רדת עלייך’ הכי בקטנה, את לא תהי לבד. מעבר לזה, הם יכולים יום אחד להביא אלכוהול לגינה, או להגיע אחרי ששתו, לנסות משהו מטופש ואת תהיי שם לבד. זה לא בטוח, נקודה”.
לא הרשתי לבנות שלי אף פעם להסתובב לבד עם חבורה של בנים, תמיד עם חברה. נכון, אלו ילדים מקסימים שאת כולם אני מכירה ולא חששתי מהמפגש הזה, אבל זה כלל שהבנות היו צריכות להפנים מגיל צעיר כדי לשמור עליהן.
כשהילדה שלי היתה בת 15 וביקשה ממני רשות ללכת עם חברות למסיבה בתל אביב, אמרתי מייד “לא קורה. נקודה”. היא מצידה בכתה כעסה ואמרה שאני ממש מעצבנת ושכל החברות שלה הולכות. אני, מצידי, הסברתי שאין לילדה בת חמש עשרה מה לחפש במסיבה בתל אביב, שפתוחה לכולם. מסיבה שבקלות יכולים להגיע אליה גם בני שלושים וארבעים, שבה מישהו יכול להכניס משהו לכוס השתייה שלה, או לנסות לכבוש את תשומת ליבה – שזה לא חוקי ופתח לצרות. לא היתה לי בעיה לאשר לה ללכת למסיבות בעיר שהיו לבני גילה, נקודת פתיחה יותר בטוחה.
הייתי האמא הרעה, זאת שמחריבה שמחות. הרבה בכי נשפך, תיסכול ומירמור, אבל אמא טובה צריכה לדעת להיות אמא רעה. יחד עם זאת, תמיד הסברתי את ההיגיון מאחורי ההחלטה שלי,
שהתפקיד שלי הוא לשמור עליה ועל ביטחונה. זה לא תפקיד כייפי, הכי כייף להיות אמא טובה, להגיד “כן” ולראות אותם מרוצים. להיות אמא זה תפקיד מורכב. יש בו הרבה רגעים שאנחנו מרגישות כפיות טובה מצד הילדים. להיות אמא זה גם להכיל את הכעס והמירמור שהנה, כל האימהות מרשות ורק את לא. את האמא הרעה, זאת שלא מבינה ושאומרים לה: “מה, את לא סומכת עליי?”. ברור שאני סומכת עלייך ילדה, אלה הזאבים בחוץ שאני לא סומכת עליהם.
בכל מה שקשור לביטחונך, אני אמא ״רעה״. אין דרך אחרת. תמיד שאלתי אלף שאלות, חפרתי שוחות. מצד אחד אני רוצה לשמור על הילדים שלי, מצד שני אני גם לא רוצה שיהיו חריגים בין החברים. יש את הקושי והלחץ החברתי מול הורים שמאפשרים יותר, שחושבים אחרת – וזה בסדר, כל אחד והדרך שלו. בכל ארוע בדקתי עשר פעמים איפה אפשר לשחרר, ואיפה חייבים
להדק ולומר לא חזק וברור.
אנחנו מגדלים ילדים בעולם מורכב, חובתינו לתווך להם שיש בעולם אנשים שמתעוררים בבוקר עם כוונה ברורה – לפגוע במישהו. לא צריך להפחיד אותם וחובה ללמד אותם להיות זהירים. גם בעולם שלנו היו זאבים כשהיינו צעירות, אבל היום הם רבים יותר ומתוחכמים יותר. היום הם יכולים להיכנס לתוך החדר של הילדה בזמן שאנחנו יושבים בחדר ליד, לא מרגישים או שומעים כלום. לכן חובתנו ללמד אותם זהירות ברשת וברשתות החברתיות, חובתנו ללמד אותם להתנהל באופן בטוח מחוץ לבית. וכן, הם בוכים, כועסים, מתלוננים וזה בסדר. זה לא כייף שאמא אומרת “לא” למשהו שאני כל כך רוצה. אז אני מאפשרת לילדים לבכות ולכעוס. אני מכילה את הכעס ואומרת באהבה “אני מבינה שזה לא קל לך. אני פה אם תרצי מילה טובה או חיבוק”.
אין מה לפחד להיות אמא רעה. אמא טובה צריכה לדעת להיות גם אמא רעה.
הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחתית. לעמוד הפייסבוק של איריס
