איך מצליחים להרגיש את החגים כשנמצאים כל כך רחוק מישראל? יעל שר מלמד מתחברת לשורשים כל הדרך מסינגפור
היציאה לרילוקשיין כרוכה בקבלת החלטות רבות ומורכבות. אחת המשמעותיות שבהן היא “ניתוק זיקה” (ניתוק תושבות). הווה אומר, כל אזרח שעוזב את ישראל לתקופה של כמה שנים חייב להשלים סדרת פעולות ניתוק מחשבונות בנק, קופ”ח, ביטוח לאומי, מס הכנסה וכיוב’, על מנת להימנע מתשלום כפול של מיסים – בארץ ובמדינה אליה עבר (ראו מקרה בר רפאלי, שניסתה להסוות את קשריה הכלכליים לישראל בזכות הרומן שקיימה עם לאונרדו דיקפריו, על מנת שמס הכנסה לא יחייב אותה על הכנסותיה).
עכשיו, לאחר שחזרנו מחופשתנו הראשונה בארץ מאז שעברנו לסינגפור, אני חושבת שוב על המונח הזה “ניתוק זיקה”, אבל במובן המטאפורי. הביקור בארץ עורר, כצפוי, מנעד רחב של רגשות ותחושות המעידות על זיקה עמוקה למקום ולאנשים. התחושה הראשונה של כולנו הייתה כאילו מעולם לא עזבנו. כל מפגש עם חברים או משפחה התחיל בנקודה שבה נעצרנו בפעם האחרונה. מצד שני, בישראל כבר אין לנו בית, (במובן הפיזי) והעובדה הפשוטה שאין לך מקום משלך לישון בו, ושכל חפצייך ארוזים במזוודה, גורמת לגעגוע למקום אחר, לבית, שהוא הבית שהקמנו בסינגפור.
החגים הם סיסמה ריקה
למרות שהתבקשנו לנתק זיקה, דווקא כאן, בסינגפור, עובדים קשה על שימור הזיקה לישראל, לעברית, לחגים, לאוכל. השבוע היינו בפסטיבל הקולנוע הישראלי. הביקורות החיוביות בעיתונות המקומית משכו אליו לא רק ישראלים. למעשה, לפחות מחצית יושבי האולם היו סינגפורים. אין דרך לתאר את זה במילים, אבל כשעופר שכטר שר את “תן לשים ת’ראש על דיונה” ב”להקה האחרונה בלבנון”, צחקתי והתרגשתי הרבה יותר מאשר כשצפיתי בסרט בארץ.
ועכשיו עונת החגים בפתח. אבל החגים עבורנו זה כמעט סיסמה ריקה, כמו בלון בלי אוויר. אווירת החג היא שחסרה יותר מכל: ההכנות לארוחת החג, הברכות ושיחות הטלפון לאיחולי שנה טובה, השירים שהילדים שרים. זו תחושה חגיגית שקשה להסביר למי שאינו ישראלי, אבל ברחוב בישראל מרגישים אותה היטב יחד עם חילופי העונות (שגם הן לא קיימות כאן- אנחנו כמעט על קו המשווה ומזג האוויר הוא טרופי). אז יצאתי לי לחפש אווירת חג בחנות היהודית הכשרה, אבל היו שם רק גפילטעפיש בצנצנת קטנה ולא הייתה חזרת. כאן עולם כמנהגו נוהג, כולם עובדים, עסוקים, וארוחת החג תקועה כמו עצם בגרון, כי הילדים חוזרים כרגיל מביה”ס רק בשעות אחה”צ וצריך למהר ולאכול מוקדם כי למחרת יש בי”ס. הכל כרגיל! הכי מוזר היה כשבן הארבע שלי אמר לי “אני לא אוהב apple with honey” אז עניתי לו שגם אני לא אוהבת את זה, אני אוהבת רק תפוח בדבש, כי ככה זה הכי טעים וגם נשמע הכי טוב.
מנהיגי כל הדתות התאחדו
אם כבר מדברים על זיקה לחגים, למסורות ולדת, בעיתון הופיעה השבוע תמונה משעשעת, שבה הופיעו מנהיגי כל הדתות המשמעותיות בסינגפור (איסלאם, בודהיזם, טאואיזם, הינדואיזם, נצרות ויהדות), זה לצד זה. הסיבה לצילום הקבוצתי הייתה שהם התבקשו לבוא ולברך את משתתפי המירוץ של רוכבי פורמולה 1. ככה זה כשהמדינה היא צעירה ומהווה כור היתוך לבני לאומים ודתות שונים. על מנת לאחד אותם, ממציאים אירועים ונותנים להם חותמת על ידי אנשי דת.
בסאנדיי סקול בו אני עובדת יש הרבה משפחות שעושות מאמץ גדול לשמור על זיקה לישראל. זאת למרות שבחלקן אחד מבני הזוג לא יהודי, ובאחרות ההורים יהודים אך מעולם לא חיו בישראל והם אינם דוברי עברית. הם מרגישים חלק מהעם היהודי ומעוניינים למנוע התבוללות, בעיקר של ילדיהם, על ידי השתתפות בטקסי מעגל החיים כגון בר/בת מצווה. לשם כך הילדים צריכים לדעת עברית ולכן בימי ראשון ההורים שולחים את ילדיהם ללמוד עברית ויהדות. אצל רוב הילדים מדובר בשפה שלישית, כיוון שבבתי הספר לצד האנגלית לומדים גם סינית. הקהילה הזו, בעצם קיומה, תורמת רבות לתדמיתה, קיומה, וציביונה של מדינת ישראל על ידי קיום המסורת היהודית ולימוד והפצת השפה העברית. הם אמנם בחרו שלא לחיות בישראל, אבל הקשר שלהם לעולם היהודי שריר וקיים. כשהם מדברים על ישראל רואים ברק בעיניהם.
וברמה האישית, למרות עבודות התחזוקה, חוסנו של הקשר לישראל, למשפחה ולחברים נבחן כל הזמן. “רחוק מהעין רחוק מהלב” – זו מציאות שאנחנו נדרשים להסתגל אליה יומיום.
הכותבת היא יועצת חינוכית ומדריכת הורים, בוגרת מכון אדלר.
