fbpx

18 דקות בסרביה

איה קידר סטרול בסך הכל רצתה לנסוע לחופשה עם משפחתה בסרביה, אבל כשנוסעים עם בעל דתי והשבת אוטוטו נכנסת – שום דבר לא פשוט כמו שהוא נראה

לפעמים כל מה שבנאדם צריך בחיים זה 18 דקות, אחרת לא אוכל להבין כיצד משפחה נוסעת לחוץ לארץ, ועוד לסרביה שבמזרח אירופה, מדינה שאף אחד כמעט לא מכיר וכל מי שסיפרנו לו עליה לא שאל “איפה זה”? אלא “מה זה”?

אבל המשפחה הזאת, שלנו, החליטה לנסוע לסרביה והתכוונה לשכור רכב, לחצות את המדינה עם ילדים נשים וטף, וכל זה ביום שישי, כן שישי, כשבאמתחתה אבא/בעל דתי, שומר תורה ומצוות, ובקיצור דוס – משמע שומר שבת, משמע לא יכול לנסוע בשבת!

הסיפור שלנו מתחיל כשהגענו לסרביה ביום שישי בבוקר – מה חשבנו לעצמנו? מה? אני לא אדם דתי, בעלי דווקא כן. אני אוכלת בחוץ לארץ, בעלי דווקא לא, אז הוא מביא אתו מזוודה כשרה, כשרה למהדרין. תודה לאל, לא חזרתי בתשובה, לכן אני אוכלת שם. ובכל זאת, ולמרות שאני צמחונית, עדיין צרוף המילים שיצא מפי בערך בכל שתי דקות בסרביה היה: “פליז, פליז, נו פורק”, כי אנחנו יהודים, לא? ושמה ה”פורק”- חזיר בלי עין הרע – מסתובב על כל שיפוד שני, כולל כל האיברים.

מסתובב לו בשקט כמעט כמו שווארמת עגל אצלנו, רק ששם כל סיבוב הוא גם מציץ עליך לראות איך תגיב – ואתה מגיב בהתאם ללאום שלך. אבל בעלי, שיחיה, לא וג’טרייאן ולא בטיח, אוכל ביף ועוד איך, אבל רק עם כשרות “בד”ץ העדה החרדית” (ושיהיו בריאים אלה, איזה מחירים). לכן הוא מביא איתו מזוודה כשרה, מלאה במנות חמות וקופסאות שימורים של טונה במים. הוא מסתובב עם המזוודה הזאת ושומר עליה כאילו הייתה כספת, או מינימום הוא היה “יעקב בונד” היהודי, עם מידע על הכור הגרעיני באירן, כי הרי אם חלילה הוא מאבד אותה אין לו מה לאכול שלושה שבועות. ואז זה באמת כבר לא כל כך חופשה.

הבאנו שלום עליכם

בשעה 11:00 ירדנו מהמטוס כמתוכנן, לאחר שמחאנו כפיים לטייס הסרבי שהנחית אותנו בשלום על אדמתו, ולנוכח פניהם המופתעות של הדיילים של “אייר סרביה”, שלא נתקלו כנראה בהכרת תודה ברברית שכזאת בחייהם. טוב, הם לא מגיעים ממציאות ישראלית כמו שלנו.

הגענו עם כל המזוודות – בעל דתי, ילדים, נשים וטף – לאגף השכרת הרכב. מיד הילדים צרחו שהם רוצים גלידה והשתטחו על ריצפת שדה התעופה. מבחינתם זה עדיין אוגוסט ולכן באוגוסט, כמו באוגוסט, לא ממש משנה להם אם הם בסרביה, בארמון המלכה אליזבת או בחנות של “טמבור” בפלורטין. לתדהמתנו הרבה, בחוץ שרר חום של 45. מסתבר שברחנו כל הדרך מהחום של “ארץ הקודש” רק כדי לגלות אגלי זיעה של מזרח אירופה – כי פראיירים לא מתים. טוב, אולי רק מחום.

כולם שם אומרים לנו באנגלית ממש, אבל ממש, בסיסית, תוך כדי שהם מנופפים בעיתון מקומי לעשות לעצמם קצת רוח על הפנים המאדימות, שזה “לא רגיל” ו”שבדרך כלל ממש קריר פה”. אז עם המזל שלנו נפלנו על החום הסרבי שאף אחד לא מכיר אותו, ובגלל שזאת הפעם הראשונה, גם אין ממש מזגנים, כי הם לא ערוכים לזה. זאת אומרת, יש מזגנים אבל הם מכוונים רק על חימום, כי בחורף קר נורא. באמת? קר? איפה? מתי? אה, נכון, בחורף קר ועכשיו זה אוגוסט והוא לוהט!

בינתיים אנחנו צריכים להגיע למערב סרביה, למלון שהוזמן מבעוד מועד ולאחותי שמחכה לנו שם עם כל משפחתה, וכל זה צריך להיעשות לפני כניסת השבת. מדוע זה כל כך דחוף? הנה הסבר קצר: כנראה שעבור אדם דתי לנסוע בשבת זה בערך כמו לשבת מתחת לפסי הרכבת קשור ולחכות לה. זה אולי כמו לקפוץ באנג’י ממטוס ללא מצנח. זה גם יכול להיות דומה לאכילת חזיר תוך כדי שהוא, החזיר, מביט בך ומחייך, וזה אולי כמו שיורידו לך יד ללא הרדמה.

זה עד כדי כך נורא ואיום, כי אחרת אי אפשר להסביר מדוע צבע פניו של בעלי הפך ללבן והוא החל למלמל מילים לא ברורות לעצמו, כשהבנו שהליך השכרת הרכב עלול לקחת למעלה מארבע שעות במקום 10 דקות כמתוכנן.

ואכן, השכרת הרכב באמת התארכה לכחמש שעות, כי המזגן בטרנזיט פורד הלבנה שנתנו לנו הוציא אוויר חם מטורף. אמרו לנו ש”או שיבוא איש שמכניס גז, או שנחליף את הרכב”. בינתיים, כשחכינו לאיש הגז, הילדים שוב השתטחו על הרצפה. עכשיו הם כבר לא רצו גלידה, הם כבר היו רעבים ממש.

אז הצענו לבעלי הדתי שיוציא מהכספת איזו מנה חמה עד שנתארגן על אוכל, כי בינתיים מה שמצאנו שם היה רק גלידה ו”פורק” – שזה ממש גרוע, כי אז זה יוצא חזיר בחלב חברתו לאחו. בסוף אמרו שהאיש שלנו לא יגיע והחליפו לנו את הרכב. העמסנו את כולם, כולל מזוודות ענקיות, ילדים, נשים וטף, על האוטו בלי המזגן ונסענו למקום אחר רחוק יותר, כדי לקבל אוטו אחר, גדול יותר, עם מזגן יותר.

שדות תירס לנצח

השעה הייתה כבר 15:00 והיינו עוד צריכים להגיע למערב סרביה גבול בוסניה. לאחר רונדלים בעיר, הגענו לשדה תירס. בסרביה יש המון שדות תירס. למעשה, אפשר לקרוא לה “ארץ שדות התירס לנצח”. ובחניון מרוחק ואפל, נחה לה הטרנזיט פורד החדשה השחורה והממוזגת שלנו. הוויז הראה שנגיע ל”זלאטיבור”(שבמערב סרביה) מבלגראד בשעה 19:00. אם יש משהו שאני מאמינה בו בעולם זה אלוהים והוייז. זה לא סתם שדבר כזה קיבל אקזיט של מיליארדים. וייז בסרביה זה כמו נווה מים חיים באמצע מדבר סהרה. זה כמו חנות H&M במרכז המסחרי של רמלה בסייל של סוף עונה. זה משהו שאתה באמת יכול לסמוך עליו, משהו שיכול להציל אותך.

התחלנו לנסוע. הילדים רצו לעצור כי היו צריכים פיפי, חלק רצו להקיא, וחלק סתם עשו לנו דווקא. עשינו כמה עצירות, הוייז ריחם עלינו, כי עדיין עם כל העצירות בדרך, ברוב טובו המשיך בעקביות להראות את שעת ההגעה הסופית: 19:00. עשינו חישוב קר שנגיע בזמן ואפילו יישאר עודף להכין לבעל את ארוחת השישי שלו, עם היין והכוס ועוד כל מיני מכשירים מוזרים כמו ספר, חלות וסלטים. למזלו של בעלי (ובעצם גם למזלנו כי אחרת היינו נתקעים באיזה שדה תירס לנצח, נשארים לישון שם עם ילדים נשים וטף, בלי להבין מילה בסרבית ורק עם מנה חמה ממזוודת הכור הגרעיני), גילינו שהשמש שוקעת שעה לאחר השמש בישראל. זאת אומרת שכבר יש לנו פור על “ארץ הקודש”, כי אם לא קריר בסרביה אז לפחות הרווחנו שעה, אפשר לומר “שדפקנו את המערכת”.

עצרנו שוב בתחנת דלק כדי ללכת לשירותים, להקיא וגם סתם כי הילדים שוב עשו לנו דווקא. השעה הייתה כבר 19:00. הזמן כבר החל לדחוק, אבל “רחמנא ליצלן” הגענו בטעות למקום אחר – איפה אנחנו ואיפה המלון? רק לאלוהים הפתרונות. אני אמנם מאמינה לוייז אבל באמת מילארדים בשביל זה? מכשיר מטופש, מה נעשה עכשיו?

דיברנו עם אחותי, שהייתה ברכב אחר עם ילדים אחרים, וקיבלנו ממנה כתובת חדשה. הוייז הראה את התיזמון של המקום החדש: 20:00! אמאל’ה, הדלקת נרות “בארץ הקודש” לפי גוגל הראה שהשבת נכנסת בשעה 19:15 משמע יש לנו עוד המון זמן: 15 דקות שלמות מהכניסה לעיר כדי למצוא את המלון, להעלות את הדברים למעלית, ולהניח אותם בחדר. אך עם הנסיעה, שעת ההגעה הסופית זזה ל-20:15 בשל הפקקים.

עוד לא אבדה תקוותנו

הזמן כבר לגמרי דחק. ואז זה קרה: כאשר כבר חשבנו שזהו, שכלו כל הקיצים, שנאלץ לישון בשדה תירס, שדובים יאכלו אותנו בלילה, שאף אחד בשגרירות הישראלית בסרביה לא ידע לעולם על קיומנו, כי עם כל הכבוד ויש כבוד, כותרת בעיתון בארץ: “משפחה ישראלית נאכלה על ידי דב סרבי במזרח אירופה, בחום של למעלה מ-45 מעלות” זאת לא בדיוק הצורה הנורמלית למות. ובואו נודה על האמת, עם למות אז כבר שיהיה בפאסון ובטח שלא על ידי דב. ועוד סרבי. בתוך תוכי תמיד ידעתי שאני חכמה אבל לא ידעתי עד כמה, כי לפתע צץ במוחי רעיון ממש, אבל ממש מבריק: רעיון ה-18 דקות!

נזכרתי שאלוהים העניק עוד 18 דקות נוספות לאחר הדלקת הנרות. זה התברר לי לאחר החתונה. אלו דקות של זמן פציעות, שבהן עוד אפשר להשתמש להכנות אחרונות. אפשר, לדוגמה, לנסוע לים לגלוש ולחזור, להמציא רובוט שינקה, יסדר, ידליק נרות שבת ויברך על החלה, לטוס לירח ולחזור – אבל כל זה חייב להיעשות במסגרת ה-18 דקות. אם עוברים אותן אפילו בשנייה אחת – נפסלים ויוצאים מהמשחק.

“יש לנו את זה”, צרחתי לתוך הטלפון של אחותי. “יש לנו תוספת זמן של 18 דקות! מצאתי את הפתרון – 18 דקות שלמות. לא הכל אבוד”, צהלתי. “יש אלוהים!”. הצבע חזר ללחייו של בעלי, שבינתיים הפסיק למלמל המון מילים לא ברורות ופסקו העיוותים הבלתי רצוניים שיצאו מפרצופו לתוך ההגה. איש בסרביה לא הבין מדוע פורד טרנזיט שחורה חוצה את מחוז “זלאטיבור” במהירות האור. זהו סוד כמוס שיהיה שמור לעולם כנראה ליהודים ולסוס.

המתח המשיך, אבל הייתה תקווה. הגענו למלון לאחר שדהרנו ללא הפסקה. התנצלתי בפני הוויז שלכלכתי עליו ממקודם, כי עכשיו הוא הביא אותנו בדיוק למלון. הייתה חניה אחת ממש מול הדלת, אבל היא היתה חסומה בספסל. נשארו שתי דקות לתוספת הזמן, השעה בוויז הראתה 20:33, עכשיו נשארה דקה לסיום. העפנו את הספסל, כי אין דבר העומד בפני חנייה מול מלון בזמן שיא של דקה 17 של תוספת הזמן ביום שישי בערב. כל המשפחה נרתמה, שלפנו במהירות את המזוודות מהבאג’ רצנו בכוחותינו האחרונים למעלית נדחקים ומתנשפים, לחצנו על קומה 2 נכנסנו לחדר ובדקה ה-18 נחתנו על המיטות.

בינגו!!!

נכנסה השבת בסרביה.

מוזמנים לקרוא עוד בעמוד מועדון קרקס הבכי הנודד של איה

כשהבטן מקרקרת מי חושב על “לא נעים”?

אני, משפחתי וטיולים אחרים

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.