יאיר לפיד ענה לתגובה ארסית שנכתבה עליו. האם הוא פעל נכון? ואיך אנחנו צריכים לפעול כשפוגעים בנו ברשת?
לפני מספר ימים הגיב חבר הכנסת יאיר לפיד על תגובה ארסית שנכתבה עליו בפייסבוק (תגובת ח”כ לפיד בסוף הטור). זו לא הפעם הראשונה שאיש ציבור בוחר להגיב לטוקבקיסט וככל הנראה גם לא הפעם האחרונה. מעת לעת עולה השאלה האם זה נכון מצידם להגיב, בין אם בגלל חופש הביטוי שמאפשר לכל אדם לומר את דעתו גם אם היא לא נעימה, ובין אם בגלל ההנחה שזו לא הדרך הנכונה לצנן שיח. אפילו מבקר המדינה התייחס לסוגיה האם מותר לאיש ציבור לחסום אזרח.
בניגוד לעצתו של ישו, האנושות לא בנויה להושיט את הלחי השנייה. זה עומד בסתירה למבנה הדי.אן.איי האנושי. אנחנו בנויים להרחיק את היד מחום לוהט ולהגיב לקור מקפיא. אנחנו בנויים לסתום את האף כשמשהו מצחין לידינו ולקרב את תחושת הנועם כשזו מגיעה. לכן זה אך טבעי שנגיב בתגובה פיסית כל שהיא כשאנחנו חשים נפגעים, מאוימים, נעלבים.
מי מגן על הילדים?
ביננו, אנשי ציבור לא צריכים את עזרתנו. זו הייתה הבחירה שלהם לעמוד באור הזרקורים. הם יכולים להסתדר לבד. ואם לא – בעיה שלהם. אבל מה בנוגע לילדים שלנו? מה בנוגע לעצמנו? מה הכי נכון לעשות כשמישהו פגע בהם/ בנו ברשת? האם נכון להגיב? נכון להבליג? תמיד? רק במצבים מסוימים? אז מתי כן ומתי לא? כפי שאתם רואים, הנושא הזה מעלה המון שאלות. כמה חבל שאינני יכולה לתת תשובה אחת שאפשר לתלות על המקרר.
אלא שכמו כל דבר בחיים, גם השאלה הזו מורכבת מהרבה סימני שאלה ותת סעיפים. עם זאת, נקודת המוצא שלי אומרת שמגיבים. התוקף, הבריון, צריך לדעת שדבריו אינם נמוגים במרחבי הרשת. יש לדברים משמעות והשפעה על אדם או קבוצה, והקבוצה או האדם לא מוכנה/מוכנים לעבור לסדר היום כשתוקפים אותה/אותם.
כבר מזמן ברור ש”בדיגיטלית זה כואב יותר” – פוטנציאל התפוצה, הנצחיות וההדהוד שהוא עוצמתי הרבה יותר, גורמים לכך שהפגיעה ברשת תהיה מכאיבה יותר. הצד השני של המטבע הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה דיון עלול להתלהט. הריחוק לכאורה שגורם לבריוני המקלדת לומר דברים שככל הנראה לא היו אומרים פנים מול פנים. מרבית התוקפים גיבורים גדולים כי הם בטוחים שאיש לא יגיב. כי הם חושבים שלא יצטרכו לתת את הדין. ולכן אנחנו חייבים להגיד להם “עד כאן!”.
לתשומת לבכם, שינוי הגישה ניכר גם ביותר ויותר פסיקות בבתי משפט שונים, מתביעות קטנות ועד לשלום, שפוסקות פיצויים לקורבנות שיימינג ואלימות. כי אם לא ננצח אותם בעזרת החינוך, ננצח אותם דרך הכיס.
ומה לגבי הילדים? שגם הם יגיבו? גם על אמירות בוואטסאפ? באינסטגרם? בעיני כן. כאן אמנם בדרך כלל לא מדובר בעבירות פליליות, אך ישנם מצבים בהם עבירה חברתית היא לא פחות חמורה מעבירה פלילית. גם לבריונים בגיל קטן נכון לומר “עד כאן!”. אם נחשוב יחד עם הילדים ונשאל בקול את השאלה מתי לאחרונה ענו לאותו בריון רשת, מתי מישהו אמר לו או לה “מספיק!” “היום זה אני, מחר זה אתה!”, נופתע לגלות שכנראה אף פעם. ולכן זה הזמן לומר- מספיק!
ובכל זאת, מתי לא מגיבים? כשברור שלא הייתה כוונה לפגוע. רצוי לא להגיב כשהתוקף הוא טרול שמחפש את העימות ולא מביע דעה או עמדה אמיתית. ממליצה לא להגיב אם ברור שהתגובה תלהיט את השיח במקום לצנן אותו.
כיצד מגיבים? לעולם לא מהרגש, לעולם לא בצורה תוקפנית. אפשר למשל “חשבתי על מה שכתבת, נראה לי שלא התכוונת לפגוע, אבל זה פוגע”, או “חבל שלא בחרת לדבר איתי במקום לתקוף/ להעליב/ להפיץ שמועות”, “ברור לך שהשמועה שאת/ה מפיצ/ה לא נכונה ופוגעת בי וב…” וכדומה.
רצוי להביע את העמדה שלך בצורה ברורה ולא לעומתית: “מבין/ה את עמדתך אך שלי שונה. שתי העמדות יכולות לחיות זו לצד זו”, “בוא/י נסכים לא להסכים”. לציין לתוקף, למעליב, למחרים שגישתו פוגענית, למשל “ההתנהגות שלך כלפי איננה במקומה”, או “חבל שהשיחה ביננו גולשת למילים מעליבות”, “תחשוב/תחשבי שניה, אם את/ה או מישהו ממשפחתך היה מקבל כזו תגובה. מה זה היה עושה לך?”.
ומה לגבי יאיר לפיד ושאר ידועים שמוצפים בהודעות שליליות? אמנם אני מסיונרית של חופש ביטוי, ומאמינה שחופש הביטוי הוא אחד מעמודי היסוד של קיום בטוח ודמוקרטי של חברה, אבל בין חופש הביטוי לבין השתלחות חסרת רסן, העלבה וביזוי של אדם, גם אם הוא איש ציבור, אין ולא דבר. ברגע שהבעת דעה או עמדה הופכת לאחד מאלו, לא רואה סיבה מדוע איש ציבור, פוליטיקאי, או כל אדם אחר צריך לספוג זאת. אלו אנשים שאינם תורמים לחופש הביטוי, אינם מקדמים שיח ומלהיטים את החברה המסוכסכת גם כך.
הכותבת היא מנהלת נטיקה- כלים להתנהלות חברתית ברשת, באיגוד האינטרנט הישראלי. לדיווח וסיוע 24/7: 054-8-858911.
