החיים עצמם: מאמא מפנטזת לאמא חרדה

ראיתי שני פסים. אני בהריון. עלתה בי תחושת אושר עילאי שהתערבבה עם פחד משתק. כלום כבר לא יהיה אותו דבר. אני הולכת להיות אמא.

אמא – מילה שמכילה בתוכה עולם. האיש שלי הגיע עם בקבוק יין שנחגוג. חגיגת החיים החדשים שיצרנו. השארתי את הכוס בצד ופתאום הבנתי שאני אחראית לחיים אחרים. שאני בוראת ויוצרת אדם שתלוי בי. ששוכן בתוכי. שעליי האחריות לחייו.

ההיריון של רואי שלי היה “הריון קטלוג”. הריון פנטזיה שבמהלכו הייתי עסוקה בטוויית חלום. החלום כיצד אתנהג בתור אמא. איך יראה החדר. מה נלבש. תסרטתי בראשי חיים של אמא ותינוק. תסרטתי מציאות הורית. אבל כידוע, לחיים יש תכניות אחרות.

בשבוע 31 להריון, נולד רואי. החלום ושברו. שמעתי את הפנטזיה שלי מתנפצת לה לאיטה. כל החלומות שלי התפוגגו לאטם- פגות. פגייה. טיפול נמרץ.

בבת אחת הפכתי מאמא מפנטזת לאמא חרדה. לחוצה ומפוחדת. החיים שלי עברו טלטלה בשנייה. פתאום השתנה לי עולם המושגים. התחילו לדבר איתי על מדדים. וסטורציות. חמצן ומוניטורים. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שבא לי רגע לצרוח: “חכו שנייה, זה לא אני. אני לא שם. גדול עליי הסיפור הזה. אני לא באמת יכולה להתמודד עם זה”.

צרחתי בלב. בראש ובבטן. למראית עין , תפקדתי מעולה. אבל בפנים, רק אני ידעתי מה קורה לי- רגשות אשם בלי הפסק. הרגשתי שכבר במשימה הראשונה שלי כאמא נכשלתי, כי לא הצלחתי לשמור עליו. לא באמת.

בתוך הרכבת הרים המטורפת הזו של פגייה, לאט לאט התחלתי להבין מה קורה איתי, איתו ואיתנו. שם הבנתי בפעם הראשונה שזה לתמיד. שזה לכל החיים. שקודם כל הוא ואחר כך אני. שהעצבות שלי, הבלבול והאבל שלי לא מעניינים עכשיו. מה שמעניין זה הוא, בריאותו – והתפקיד שלי כאמא זה לדאוג שזה יקרה.

פגייה היא כמו רכבת הרים להורים, עם קשת רגשות שמתחלפת כל דקה – כעס ופחד. חרדה ובלבול. אשמה וסיפוק. אהבה נטולת תנאים ודאגה שלא יודעת גבולות. בליל של רגשות שמתרחש תוך כדי עיבוד האבל על אבדן הפנטזיה ההורית.

אך זו גם רכבת הרים שבה חייבים לקחת רגע של שקט, לרדת מהרכבת ולשבת קצת על הספסל כדי לאגור כוח. כוח להמשיך. כוח להמשך. כוח להתמודדות עם הורות מיוחדת.

המשך ההתמודדות שלי עם ההורות המיוחדת בטור הבא

“הילד שלי לא זקוק לרחמים. הוא זקוק להבנה”