פרויקט “העצות שלכם” ממשיך. והפעם: העצה שלי למתבגרת הפרטית שלי, ולמתבגרים שלכם, אולי נשמעת כמו קלישאה, אבל היא יכולה לצייד אותם בדיוק במה שהם צריכים כדי לצאת לחיים האמתיים חזקים יותר
כאמא למתבגרת, אני מוצאת שהראש שלי “עובד שעות נוספות”. זוהי לא תופעה נדירה בקרב הורים למתבגרים, בטח לא בעידן שבו הקצב הוא כה מהיר ומוחצן (ממש “חיים מסטורי לסטורי”) ושבו נחשפים המתבגרים חדשות לבקרים לחוויות, התמודדויות ודרישות לקבל החלטות בתוך מרקחה של לחץ חברתי.
כשאני חושבת על בתי בתוך סיר הלחץ הזה, ישר מתחילות לרוץ אצלי בראש הרצאות, הטפות ולא מעט עצות שאני יכולה ואפילו חייבת כאמא לתת לה. אולם, הניסיון לימד אותי שגישת הנאומים פחות עובדת מול “יודעי הכל” בגיל הזה. הבנתי שעל אף הרצון להמשיך ולגונן מקרוב כפי שעשיתי עד לא מזמן, ההתמודדות שלה עם מצבים רבים בפעם הראשונה בכוחות עצמה, וגם ההיפרדות הזו מאיתנו, ההורים, הן דווקא חשובות בצורה משמעותית לגיבוש הזהות שלה.
אני אציב גבולות ברורים ואתגמש איפה שצריך, אבל גם אם ארצה או לאו, בגיל הזה היא לא תשתף אותי בכל דבר, וכמובן שלא כל ההתמודדויות החדשות יתרחשו תחת עיני הפקוחה.
אז אני חושבת לעצמי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לבתי, היא פשוט לזכור שהיא כמו יהלום. אמנם זה נשמע קלישאתי, אבל כל מתבגר רוצה להיות חלק מקבוצת השווים ועדיין לבלוט בייחודיותו. כשאת מסבירה לילדה שלך שהיא כמו האבן היקרה, שהיא עמידה בפני שריטות (רק יהלום יכול לשרוט יהלום), אך לא בפני שברים ולכן היא צריכה לברור היטב את התנסויותיה. כאשר את מסבירה לה שכמו כל יהלום, היא יכולה להשתבץ רק במקומות שבאמת מתאימים לגודלה, צורתה ואופייה, וכשאת מזכירה לה שכשהיא דואגת ללטש את כל המקומות בהן האיכויות שלה יכולות לבוא לידי ביטוי באופן הכי טוב שאפשר (לימודים,כישרון ציור, בבית, בחברויות ועוד), אז היא מחזירה אור לעולם ומנצנצת בייחודיותה לעיני כל – ממש כמו יהלום. בעצם כך, היא אינה מאבדת את החיבור לעצמה ולעוצמות שבה.
הכותבת היא אמא לשלושה ומאמנת ילדים ונוער.
