פרויקט “העצות שלכם” ממשיך. והפעם: העצה למתבגרים שמתחילה דווקא בעצה להורים
מה העצה הכי טובה שהייתי נותנת למתבגרים שלי? זו אכן שאלת השאלות, שהייתי עונה לה תשובה עם הסבר המורכב מכמה אספקטים.
בגיל ההתבגרות, שהוא סוג של ‘גיל מעבר’, הילד או הילדה חווים שינויים מכמה כיוונים. כיוון שכביכול ‘האחר המשמעותי’ עבורם הוא החברים (ופחות ההורים שהיו בתפקיד זה עד עכשיו), חשוב להם להוכיח את עצמם ואת הרצון לא לצאת דופן.
במקביל לשינויים הפיזיים וההורמונליים שהם חווים בכל דקה ודקה, הם מתמודדים עם הלחץ של הלימודים, עם היותם חלק מהמשפחה, ומהעובדה שהדרישות מהם כל הזמן עולות. הם לאט לאט עוזבים את תקופת הילדות, נכנסים לעולם המבוגרים ושואלים את עצמם שאלות קיומיות כגון “מי אני- מה אני?”, ומתחילים לשאת באחריות- וכל זה באמת מצטבר לעומס לא קטן.
העצה האישית שלי למתבגר היא להיות חזק מבפנים, בליבה, ובמקביל לומר ולתת לו את התחושה שאני מאמינה בו עומדת מאחוריו ולצידו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בראייה וציון לשבח של החוזקות של הילד, גם הקטנות שנראות לנו כיומיומיות, וגם אלו שהוא הרוויח ביושר בכל שנותיו. את זאת אני משלימה עם תחושת הכלה, רכות, ואהבה (כולל גילויי אהבה בצורת חיבוק אמיתי מידי פעם, כי הם ממש זקוקים ומחכים לזה), וכמו כן ליצור מצבים של שיח, ושיתוף דברים מהעולם שלנו ומהיומיום, גם בשיחה קלה בארבע עיניים וגם בארוחות משפחתיות.
השיח, המגע, והתחושה הטובה הן נקודות התקרבות שמאפשרות. אלו הן המקומות שיאפשרו לילד לדעת שעל אף המרד, הוא תמיד רצוי ואהוב, ושהורה והבית הם חוף מבטחים עבורו.
עצה זו היא לא ‘סימפטומטית’ ותלושה, אלא היא דבר שאני כהורה שואפת, עובדת ומטפחת אותו מגיל אפס (גם אם התחלנו אחרי זה גם בסדר). אם נתתי וטיפחתי אצל הילד עמוד שדרה חזק, האמנתי בו, הכלתי אותו וכיו”ב לאורך כל הדרך, העצה של חיזוק הליבה תהיה כבר נטועה בתוכו וחלק ממנו, כי היא, כאמור, תהיה ברורה לו מאליה וחלק מהשגרה והאווירה המשפחתית.
אני בהחלט רואה את הטיפוח והגידול של הילדים, מגיל אפס, כמו טיפוח של שתיל קטן של עץ, שלאורך כל הדרך נטענו בו ערכים, חיזוקים, חינוך ואהבה – כל אלה בונים לילד גזע חזק וזקוף, עם שורשים יציבים, שהם בהחלט חשובים לשלב הבגרות, כדי שבמצבים חיצוניים, הליבה תישאר חזקה ותשפיע על כישורי החיים,ויכולת ההתמודדות עם החיים בחוץ .
המקום שלי כהורה שנותן לילד את התחושה שאני לציידו ועומדת מאחוריו, משאירה שם מקום ופתח להתקרבות, לשיתוף ולהתייעצות שלהם איתנו המבוגרים, גם בגיל ההתבגרות וגם אחרי כן, עד 120.
הרבה פעמים אנחנו מעוניינים להתקרב ולחזק את ילדינו, אבל מרגשים דחייה או ניתוק מצידם. זו תחושה זמנית. מאוד חשוב וצריך לאפשר לילד למרוד קצת, להביע את עצמו, או כפי שאני מגדירה את זה: ‘להתפזר כדי לאסוף את עצמך מחדש’ , כי זה משחרר עומסים ולחצים. המרד הוא צורך חשוב בהתפתחות של המתבגר. הילדים שלנו תמיד יישארו הילדים שלנו, וההפרדות הזו חשובה לצורך החזרה הביתה בשלב המאוחר יותר, שהוא לא מאוד רחוק.
ישנו משתנה נוסף, והוא המגדר. יש הבדל מהותי בין בנים ובנות, גם בגיל וגם באופן המרד, והם מאוד שונים בהתנהלות שלהם. למרות זאת, מתן המענה לילד, ותחושת האמון בו לא משתנים.
הורות היא עבודה בלתי פוסקת, ופעמים רבות לא נראה חלק ניכר מהתוצאות של העבודה הזו בטווח הקרוב. יש פעמים שנראה את התוצאה של עמלנו רק לאחר כמה שנים. אז נכון, כהורים אל לנו להתייאש, וחשוב שגם אנחנו נהיה עם עמוד שדרה יציב, וחזקים. לכן, כדי שלא נישחק בעצמנו, חשוב שגם אנחנו נתחזק, כי גם אנחנו חווים יומיום של התמודדות עם שינויים כאלה ואחרים, זאת במקביל לשמירה על הזוגיות, ניהול משפחה, גידול ילדים נוספים, עבודה. לכן, בעיני, עזרה מקצועית ותמיכה חשובות גם להורים, כי הילד חשוב ואהוב, אבל הוא גם צריך הורים שחשוב להם לדאוג לעצמם.
וכפי שאני תמיד אומרת כאמא ומאמנת: “קח ילד- תאמין בו!”
הכותבת היא רעיה, אמא לשלושה, נטורופטית ומאמנת לידים ונוער.
