גל, סטודנט שנה א’ באוניברסיטת בן גוריון, הוא בין אלפי הסטודנטים שעדיין לא התחילו את הסמסטר השני בעקבות ירי הטילים על יישובי הדרום. הידיעות האחרונות מדווחות על רגיעה אבל גל יודע שגם היום לא יהיו לימודים
את האזעקה הראשונה בסבב ההסלמה הזה קיבלתי כתזכורת חמוצה. כאילו הודיעו לי: “הלו חבר, תתעורר, שכחת שאתה חי בישראל?”. אחרי חופשת סמסטר ארוכה וכמה ימים של קיום מצוות העד-לא- ידע, קל מאוד לשכוח את המורכבות וחוסר היציבות שמאפיינים את אזור הדרום. זה סוג של ניתוק, אפילו שמצפה לי איזה צו מילואים באופק– אי שם בפסח.
כתב חדשות ליד הבית
באזעקה הראשונה עדיין קיוויתי שאולי זו סתם מעידה של איזה פלשתיני בודד עם גפרור וצינור, או עובד עירייה שהתיישב בטעות על הכפתור (כבר היו לנו פה ושם אזעקות שווא). באזעקה השנייה הכול כבר נהיה יותר אמיתי. כתב החדשות –שבדרך כלל מדווח מהגבול – מדווח מעמדה מתחת לבית שלך, ובתחושת המלחמה הזו באוויר אתה מתחיל להבין שתצטרך למצוא דרך לברוא לעצמך שגרה. מודיעים שאין בתי ספר ואין גנים. בא לי שאוורמה, נראה לכם שפתוח? מה, גם אוניברסיטה אין? חבר זורק: “במלחמה מעשנים ויושבים במקלט”.
בשלב הזה, השאלות וחוסר הוודאות כבר חוגגים להם, ולא נותר אלא לדלות מידע דרך נציגנו הרשמי לענייני חוסר ודאות: “האינטרנט”. כולם מתחברים לאתרי החדשות.
מצ’וטטים תחת הפגזת טילים
אני גר עם ההורים באשקלון, שוכר דירה בבאר שבע ולומד בבן גוריון שנה א’, מה שמשאיר אותי עם השאלה: לאיזה מרחב מוגן אצטרך לרוץ באזעקות? אני נכנס לפייסבוק, רואה מי נמצא בבאר שבע ואם יש לי בכלל מה לחפש שם.
החבר הראשון שאני תופס בפייס מתלונן על כך שהוא ויתר בעל כורחו על כל מסיבות פורים (כולל זו של האוניברסיטה), והתיישב ללמוד למועד ב’ שאמור להתקיים ביום ראשון. עכשיו, מוצאי שבת, שמונה בערב, כבר ידוע שלימודים לא יהיו באוניברסיטה אבל הנבחנים עדיין מוטלים בספק. הספק הזה קיים בו כבר מהטיל הראשון– בטח לא הדרך האידיאלית ללמוד למבחן שנדחה.
ידידה אחרת, מרעננה,אומרת לי בצ’ט: “אין סיכוי שאמא שלי תיתן לבוא לבאר שבע עד שכל זה ייגמר”. ברוח הזו מתנהלות עוד לא מעט שיחות וירטואליות, בזמן שהטילים רועמים.
אי הוודאות באה לידי ביטוי גם בפורומים, שמוצפים בשאלות פרטניות של סטודנטים: איך מגישים ערעורים בזמן? מה יהיה עם הציונים? מה יהיה הלאה עם הסמסטר? לאן ידחסו את מה שנפסיד? ובפורומים בולט גם התסכול, שמתבטא בהתנסחויות כמו: “למה לא נרשמתי לאוניברסיטה העברית וזהו?!”,”במזכירות לא עונים כבר שעות!”(כנראה בגלל שאין להם תשובות). הבעיה היא שבשונה מהתיכון, פה אתה משלם לא מעט כסף כדי לקבל את התואר.
אז עכשיו אני יושב בבית וממתין יחד עם חלק גדול מהמדינה. חלק גדול שמצפה לתשובות,להשכלה, לפרנסה, לשעת חצר, לשגרה, ובינתיים… לאזעקה הבאה.
הכותב הוא סטודנט שנה א’ במחלקה לכלכלה וראיית חשבון באוניברסיטת בן גוריון
איך נעזור למתבגר להתמודד עם חרדה בעקבות האזעקות?
3 שיטות אלטרנטיביות להורדת סף החרדה
