אנחנו הורים לשלושה החווים משברים בזוגיות, בעיקר סביב חוסר הרצון של בעלי לדבר על הבעיות בינינו – ובכלל בבית. בכל פעם שאני רוצה לדבר, הוא אומר שאני “חופרת”, ועל האפשרות של “ייעוץ זוגי” לצורך שיפור התקשורת בינינו הוא אפילו לא מוכן לשמוע. אני מרגישה פגועה מאוד, כי כנראה שלא מספיק אכפת לו ממני ומהמשפחה. איך אוכל לעודד אותו לשוחח עמי על קשיים או ללכת איתי לייעוץ זוגי?
[credit]מאת: ד”ר חן נרדי 29.02.12 [/credit]
גברים רבים מנסים לחסום את בת הזוג מלהציף בעיות בשיחה, בעיקר מפני שהם חוששים מהאפשרות שהם לא יוכלו להתמודד עמן. מכיוון שגברים רגילים לחשוב תוצאה ולא תהליך – אם הבעיה נראית להם נטולת פתרון מהרגע הראשון, הם סבורים שאין טעם לדבר עליה.
מעבר לכך, נשים רבות חוות לעג מצד בן הזוג על השפה הרגשית שבה הן פונות לגבר (“הכול בסדר אצלי, מה את רוצה?”, וגם כפי שתיארת: “את עוד פעם חופרת”?). המילה “חופרת” נועדה לנער את האישה התובעת גילוי רגשי, הקשבה ברמה גבוהה, הזדהות ואמפתיה. לא בכדי ייעצו לגברים פרקי אבות: “אל תרבה שיחה עם האישה”, ובמילים פשוטות: “אל תסתבך” בשיחה עם נשים מכיוון שהן דוברות שפה אחרת – שפה שגברים אינם מבינים.
כמו הדיבור, גם טיפול זוגי נתפס בעיני גברים רבים כטריטוריה נשית – כזו שכללי המשחק ואהדת המטפל/ת בה ניתנים לאישה ולא לגבר. אחת הסיבות לכך היא שרוב הנשים מצוידות במיומנויות רגשיות והתנהגותיות המתאימות לתהליך הטיפול הזוגי, יותר מאשר רוב הגברים. עקב כך יכולה להיווצר תחושה של “עליונות נשית” בחדר הטיפול. הגבר נקלע למגרש שאינו שלו, חש מאוים ו’נכנס לפינות’ של מאבקי כוח. נשים רבות מסוגלות לבטא את רגשותיהן בפתיחות, בעוד גברים רבים מתקשים לעשות זאת. כמו כן, טיפול זוגי מאופיין בערכים של שוויון ודיאלוג, בעוד גברים רבים עדיין מצפים מעצמם להיות ‘ראש המשפחה’ ולומר את ‘המילה האחרונה’ בבית. בהיותן המטפלות העיקריות בילדים, מגלות נשים רגישות לצרכי הילדים, בעוד גברים מאומנים פחות בקריאת הצרכים הרגשיים והאחרים של הילדים (זמנם ותשומת ליבם מרוכזים בעיקר בעולם העבודה).
מילדותם למדו גברים לציית לציווי החברתי “תהיה גבר”, המכתיב להם לאמץ התנהגות קשוחה כלפי עצמם וכלפי זולתם. ציווי נוסף הוא “אל תהיה נקבה”, כלומר להיות גבר זה ההפך מלהיות אישה – ולכן גברים חשים התנגדות לאימוץ שפה נשית משתפת, רגשית, חושפת סודות רגשיים המסכנת אותם לדעתם באובדן גבריותם. אם נוסיף לכל אלה את העובדה שטיפול זוגי נעשה בדרך כלל על ידי מטפלות נשים, שמטבע הדברים מבינות טוב יותר את העולם הנשי מאשר את העולם הגברי, נבין היטב מדוע טיפול זוגי נתפס על ידי הגבר כטריטוריה לא ידידותית.
המלצתי לכן היא להציע לבן הזוג להשתתף בקבוצת גברים טרם הפנייה לטיפול זוגי. כמנחה קבוצות גברים זה שנים רבות, נוכחתי לדעת כי גבר המשתתף בקבוצה כזו, לומד ‘שפה חדשה’ – באווירה משתפת ויחד עם בני שבטו. זו אינה שפה שהאישה כופה עליו, אלא שפה שהוא ועמיתיו מתרגלים יחד ולומדים ליהנות מיתרונותיה. האווירה חברית, בגובה העיניים, הגברים מתרגלים את היכולת להיכנס לנעליים של הילדים ושל בת הזוג, ורוכשים תובנות חדשות המאפשרות להם להיכנס לטיפול הזוגי מוכנים יותר ומודעים יותר לעצמם. מניסיוני, טיפול זוגי שלפניו – ולעתים במקביל אליו – הגבר משתתף בקבוצת גברים, עשוי להיות אפקטיבי יותר.
המשיב הוא מטפל זוגי (מכון “דיאלוג”) ומנחה קבוצות גברים ואבות, מחבר ספרים – ביניהם הספר “שיחה זוגית” (בשיתוף עם ד”ר רבקה נרדי, הוצאת הדים). בסוף חודש מרץ תיפתח סדנה לאבות בת עשרה מפגשים בהנחייתו של ד”ר חן נרדי. לפרטים נוספים
בן העשר מרגיש שאבא לא אוהב אותו
בלוג: נירית תוהה מה קרה למשפחה הישראלית
