בננו, בן 17, לא מוכן ללכת לבית הספר. כבר כמה שבועות שהוא מסרב לקום בבוקר, יושב בבית ומפגין אדישות מוחלטת לכל מה שאביו ואני אומרים לו. ניסינו לדבר איתו ברכות וזה לא עזר. ניסינו לאיים, להעניש, אבל כלו לא עובד. הוא פשוט לא מוכן להגיע לשם. דיברתי עם חברים שלו ועם המחנכת, בניסיון להבין האם קרה משהו חריג בבית הספר או בכיתה. אבל אף אחד מהם לא ידע לספר לי כזה דבר. אני ממש אובדת עצות, אשמח אם תעזרו לי.
[credit]מאת: איילת לוינרסקי 9.02.12 [/credit]
התסכול הרב שבו אתם ההורים נמצאים ברור בהחלט, וסביר להניח שבנכם המתבגר סובל שבעתיים. מתיאורך קשה להכיר את התמונה השלמה לגבי מצבו של הנער המתבגר, ולגבי אופי היחסים שלו עם כל בני המשפחה (עמכם ההורים, ועם האחים שלו – אם יש כאלה). אני מציעה שתשאלו את עצמכם את השאלות הבאות, בניסיון להבין טוב יותר את בנכם המתבגר, את היחס שלכם אליו ואת המצב המתסכל שנוצר:
בנוסף, אני מציעה להתמקד במה שיש, ופחות מכך במה שאין. נסו לעבור לגישה חיובית, ללא איומים, ולזכור כי בנכם חווה קושי אמיתי. כמו כן, מומלץ ליזום פגישה עם יועצת השכבה ולשמוע את חוות דעתה בעניין. במקביל תוכלו להפנות את הילד לאימון אישי, כדי לאפשר לו לחוות תהליך אשר יחזק את והביטחון העצמי שלו, יעורר בו מוטיבציה לצאת לפעולה בתחומים שהוא אוהב ולהשיב לו את האמונה בעצמו.
המשיבה היא מנחת סדנאות ומאמנת אישית של ילדים, מתבגרים, מבוגרים והורים, מומחית להפרעות קשב וריכוז www.adhdcenter.co.il
אורות אדומים לכך שהילד חווה חרם או דחייה חברתית
משתגעים מהברדק שלו בחדר? אתם לא היחידים
הגיע הזמן להכיר את הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה
