מיה בן-שושן, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, ממליצה לנו להניח בצד את העלבון ואת חוסר האונים ולהתחבר לילד מהמקום הכי אמיתי – המתבגרים שהיינו. הגיע הזמן להפסיק להיפגע מהם
“למה זה מגיע לי?” שאלה אותי בשבוע שעבר אמא למתבגרת בת 15, “אני עושה בשבילה כל כך הרבה, למה אני צריכה לספוג את הרעל הזה שיוצא לה מהפה ומהעיניים?”. היא נראתה לי אמא נהדרת באמת, מסורה ומשקיעה. יכולתי להרגיש ממש עד כמה היא פגועה מהבת שלה.
טיפול במתבגרים הוא אתגר, והורות למתבגר היא אתגר מורכב עוד יותר. מפגשים שקיימתי לאחרונה עם מתבגרות בקליניקה שלי “זרקו” אותי היישר לגיל ההתבגרות הפרטי שלי. למרות שחזרתי לא מעט שנים אחורה, יכולתי לשחזר את תחושת ההתרגשות של הגיל המטורף הזה, לצד מצבי הרוח העוצמתיים המתחלפים בלי די ואינספור האתגרים החברתיים והגופניים. זהו גיל לא פשוט לכל הדעות, ולאתגרים הנלווים אליו מתווספים גם סכנות. ההורים מצידם חווים לא אחת ליליות בלי שינה, הרהורים ודאגות. בבתים רבים המתח ניכר באווירה ונשמעות לעתים קרובות מריבות, צעקות וטריקות דלתות. ההורים מתקשים לספוג את עוצמת הזלזול, את החוצפה ואת כפיות הטובה מצד הילדים. כן, קשה שלא להיעלב מילדים בגיל ההתבגרות, גם אם לפני כמה שנים ספגנו בגבורה מילים חצופות בנוסח “איזו אמא מעצבנת את!”. אבל כעת החוצפה עולה דרגה, מאזן היחסים הורה-ילד עשוי להפוך טעון יותר ויותר.
“אתם לא מבינים אותי”
הורים רבים מביעים חוסר אונים ומודים בפה מלא שאינם יודעים כיצד להתמודד בסיטואציות כאלה. לכן הם “נזהרים” או “מנסים לרצות” את המתבגר או המתבגרת.
הנה כמה עדויות מפי הורים שציטטתי בתקופה האחרונה: “אני כבר לא יודע איך ניגשים לילד הזה… כשאני שואל ומתעניין הוא אומר לי להפסיק לחפור, וכשאני פותח את דלת החדר שלו הוא טוען שאני פוגע לו בפרטיות. אבל ברגע שאני רק מתיישב מול הטלוויזיה או המחשב, הוא מתלונן שאני לא מתייחס אליו ואין לי זמן בשבילו”. אמא אחרת מספרת: “אני חוטפת ממנה קיתונות של זעם וביקורת, אך ברגעים אחרים היא מבקשת את קרבתי כאילו הייתה ילדה בת חמש”. אב אחר מתאר ויכוח קולני סביב השימוש בנייד, מסוג הוויכוחים שמוכרים לנו כמעט בכל בית: “הוא לא מתייחס אלינו, מזלזל, מתריס, ובכל זאת חוזר ואומר: ‘אתם לא מבינים אותי’…'”.
מתסכל? אין ספק. ואין נוסחת קסם שתהפוך את גיל הנעורים לתקופה נטולת קשיים. אבל מעבר לכל העצות המושמעות כל הזמן להורים, הייתי רוצה להציע שינוי קטן בגישה שיכול לעזור לכולנו: בואו נפנה מאתנו את תחושות התסכול וחוסר האונים שלנו, נשאיר אותן בצד, וננסה להרגיש את התסכולים והקשיים שהילדים שלנו חווים בשנים המאתגרות הללו. בואו ננסה רגע להכיר בקונפליקטים הפנימיים הקשים שחווים המתבגרים שלנו ונבין מדוע יש לכך השלכות בבית. בואו נזכור שלמרות שהילד שלנו מתפתח פיזית ונראה בוגר (אולי אפילו עבר אותנו בגובה), בעולמו הפנימי הוא במקום רגיש ושביר מאוד. אתגרים רבים של גיבוש זהות של מי אני ומה אני רוצה מעצמי ומחיי, בניית המקום החברתי, והיכרות עם עולם המיניות – כל אלה מציפים את נפשו הצעירה והמתפתחת. לכן, דברו אל הילד שלכם בגובה העיניים, אך לא כחבר. הזכירו לעצמכם שגם אם הוא דיבר בחוצפה וזלזול וגם אם הוא נראה בוגר פיזית – הוא עדיין ילד שנמצא בתהליך למידה וזקוק (מאוד!) לכם, ההורים, כדי שתתמכו בו, תשוחחו עמו ותעניקו לו את תחושת השייכות שהוא כה זקוק לה. אל תתנו לגיל הזה לתעתע בכם, ילדיכם זקוקים להכוונה ולקירבה – אולי אפילו יותר מתמיד.
אל עצמי
ועוד מילה לסיום – עצרו מדי פעם והיזכרו בגיל ההתבגרות שלכם _גם אם צריך לגרד לא מעט בזיכרון). היזכרו מה הרגשתם ומה הסעיר אתכם, התמקדו בקונפליקט שחוויתם ולא בהתנהגות שלכם כלפי חוץ (נכון, רבים מאתנו כיבדו יותר את הוריהם – אבל כל תקופה והקשיים שלה). המסע הזה לתוך עצמכם יעזור לכם להתקרב למתבגרים שלכם , לגשת אליהם ממקום של הבנה ולגרום להם להרגיש שאתם מבינים אותם טוב יותר.
הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית בילדים ונוער, ומדריכת הורים (גם באמצעות ה”סקייפ”)
