“גם אם אתם ביקורתיים, מיואשים או אדישים ביחס למדינה ומוסדותיה, חשבו על משמעות ההימנעות שלכם. מה בעצם אתם מלמדים את ילדיכם? האם חשוב לכם שבמקום להיות עסוקים רק בעצמם ובסמרטפון הם יהיו פעילים ומעורבים במשפחה ובקהילה?”. פרופ’ יריב בקריאה אחרונה להורים לקראת הבחירות מחר
מעולם לא החמצתי אף מערכת בחירות. זה קצת מוזר משום שלא תמיד מצאתי מפלגה לתמוך בה. פעם, כמחאה, שלשלתי פתק לבן – מעשה מטופש כי הקול שלי כלל לא נספר. גם הפעם אלך להצביע, על אף שאני עדיין מתלבט בין שתי רשימות. בעצם, למה זה כל כך חשוב לי? אולי כי זו גרסת הינקות שלי. בקיבוץ שגדלתי בו התגייסה כל הקהילה למען מפלגת “אחדות העבודה”, התנועה שהשתייכנו אליה. אני זוכר את ההתרגשות, ההשקעה, את השלטים שהכנו ותלינו (לפני עידן האינטרנט), את ההשתתפות במצעדים ובעצרות עם שהתקיימו בעיר הסמוכה. ובעיקר את הבוז והשנאה שרחשנו למפלגה היריבה – זו שצריך להילחם בה עד חורמה, ממש כמו היום. החוויות ההן, תחושת רוממות הרוח והדחיפוּת, ההכרה שגם אזרחים פשוטים ואפילו ילדים יכולים לקחת חלק בעניין לאומי (ממש כמו השירות בצבא, אגב), נטעו בי את החשיבות הרבה שיש להצבעה.
את הטור הזה אני כותב למענכם, הורים שהחליטו שהפעם הם אינם הולכים להצביע (או שמים פתק לבן). ולא, אין בכוונתי להצטרף למתקפת השכנוע שאתם חווים מכל עבר, מחברים ומהתקשורת, כי פחות חשוב בעיניי למי תצביעו. החשוב הוא שתצביעו!
רישיון ללמד: רק בישראל מורה לספורט מלמד מדעים. תחקיר
בין פוליטיקה לחינוך: מסקנות מפרשת אדם ורטה
אני בספק אם עצרתם לחשוב לרגע על המשמעות החינוכית שטמונה בהחלטתכם להימנע מהצבעה, בדוגמה האישית שאתם נותנים לילדיכם. שיעורי אזרחות נלמדים בבית הספר התיכון, אך שיעור האזרחות שהילדים שלכם מקבלים – כבר בגילאי הגן ובית הספר היסודי – חשוב אף יותר. למשל, השיעור בחשיבות שיש למעורבות ולהשפעה שלנו כאזרחים. כשהם שומעים וצופים יחד אתכם במשדרי החדשות והתעמולה הם אמנם מבינים אותם רק באופן חלקי, בהתאם לגיל ולמידת המעורבות שלכם ושלהם במתרחש סביב. וככל שהם צעירים יותר, כך הם מבינים פחות וזקוקים ל”תחנת ממסר” שתפרש להם את ההתרחשויות. אתם תחנת הממסר שלהם, אתם ה”מתווכים” להם את העולם הגדול ומחברים אותו לעולמם הפנימי. בכם הם מתבוננים ולשיח שלכם הם מקשיבים (גם כשנדמה לכם שהם לא). וכל התעמולה הזו מעוררת בהם סקרנות רבה. סביר להניח שהם תומכים במפלגה שבה אתם מצדדים. בעצם, אתם המורים לאזרחות החשובים והמשפיעים ביותר שהם עשויים לפגוש בכל שנות לימודיהם. ונכון, ייתכן שכל חייכם הבוגרים צעדתם לקלפי אבל כעת אתם ביקורתיים במיוחד, מיואשים או אדישים ביחס למדינה ולמוסדותיה, אך לא תוכלו להתחמק מהאחריות שלכם כהורים, לא תוכלו להתעלם ממחיר ההימנעות שלכם. כי מה בעצם אתם מלמדים את הילדים שלכם? שאין תקווה לעתיד שלהם במדינה. שאתם מחכים לנס. האם חשוב לכם שבמקום להיות עסוקים רק בעצמם ובסמרטפון הם יהיו פעילים ומעורבים במשפחה ובקהילה? שפרט ל”אני” ו”אנחנו” הם יכירו גם את ה”הם” ואת ה”כולנו”? אם התשובות שלכם הן חיוביות, התעלו על הייאוש או על האדישות שאחזו בכם, ושוחחו עם ילדיכם על מערכת הבחירות הזו. הסבירו להם את המילים והמושגים שהם אינם מבינים, והחשוב מכול – לכו להצביע (הם יכולים ללוות אתכם לקלפי)! אם לא בשבילכם, אז בשבילם. היו מופת הורי ואזרחי.
הכותב הוא מרצה לפסיכולוגיה חינוכית במכללת גורדון לחינוך בחיפה, אב לשלושה ילדים בוגרים
