fbpx

אני פורים? לא!

purim. shutterstock
 
הילד של טל מאתגר אותה בתחפושת מיוחדת

איך שהוא, אף פעם לא באמת התחברתי לפורים. גם לא כילדה. כל ה”כאילו” הזה לא דיבר אלי, נראה לי מסורבל ומעושה. כשהבן שלי היה בן שלוש, נאלצתי לחזור ולהתמודד עם פורים, הפעם כאמא. כשלילד עוד לא היה Say, בחרתי עבורו את הפשוט ביותר, וגם זה עורר תגובות מהסדרה של “איזה חמוד”. חגיגה ויאללה, נגמר. הוא מצדו רק מיהר להגיע הביתה ולפשוט את התחפושת שלא ממש גרמה לו להרגיש נינוח.
כשהילד הגיע לגיל שש, לקראת פורים, שאלתי אותו: “למה אתה רוצה להתחפש?. “אני אחשוב”, השיב. הצעתי אופציות: “שוטר? אינדיאני? דוב? בוב הבנאי?”, ועוד מיני דמויות מעולם הילדים. את כל הצעותיי דחה הפעוט מבלי לחשוב פעמיים.
ימים אחדים לפני פורים הוא הכריז: “אני רוצה להתחפש לעץ”.
ואני: “מה עץ? איך עץ?”
אבל הילד בשלו – עץ.

יצא לנו עץ לתפארת

התחלתי לייגע מוחי ולא תאמינו, יצא לנו עץ לתפארת. הילד אף התמודד בתחרות התחפושות המקוריות שעלו על הבמה ואני לא ידעתי נפשי מגאווה. בסוף היום השארנו את העלים בטבע. איזה כיף, לא צריך לכבס ולאפסן.
ומאז, שנה אחר שנה, לא היה מה בכלל לדבר על תחפושות קנויות. הוא תמיד המציא משהו מעניין, או אימץ אחד מהרעיונות שלי – אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, תחפושות שיושבים ומכינים בעצמנו, בפשטות. פעם אחת הוא התחפש לתעודה, וכולם בהו בציוניו – מלפנים מאחור. פעם אחרת הוא התחפש לעיתון כלכלי – הסתובב בגאווה עם התחפושת לגופו הצנום וכתר של עיתון מעל ראשו. הייתה גם שנה שבה הוא התחפש למנהל, עם חליפה, משקפיים ותיק מנהלים.
על פניו עושה רושם שהמתבגר שלי אף הוא לא לגמרי מתחבר לפורים, אבל בהשראת חבריו תמיד מוצא איזה רעיון מדליק. לפני כשנתיים התחפש יחד עם חבר לתאומים סיאמיים – חיברנו שתי חולצות גדולות והם נכנסו לתוכם, צמודים זה לזה. האחד ענק בגובה, השני פחות, וכך הם דידו בעליצות לבית הספר. מזל שהוא גר קרוב. כך הם נשארו עד הצהריים, דבוקים זה לזה, לומדים להתנועע בתיאום.

למה תתחפש השנה?

השנה שאלתי: “אז למה אתה מתחפש הפעם?”, ושבוע לפני כן עדיין לא הייתה לו תשובה חד-משמעית. “אולי לדוס”, ענה. ואני רק חשבתי, מאיפה הוא ייקח שטריימל?
יום לפני פורים מצאתי אותו מודד כפפות גומי. “מה זה?”, שאלתי. “אה”, ענה בנונשלנטיות, “אנחנו מתחפשים למנתחים”.
וביום פורים יצאה קבוצת מתבגרים, לבושה בחלוקים סגולים (שעליהם כתוב בהדגשה: “אין לצאת עם בגד זה מחוץ לחדר ניתוח”), כפפות על היד, כובע וכיסוי פה-אף ומספריים של חדר ניתוח. כך הם צעדו אל בית הספר, מלאי חשיבות עצמית כמנתחים אמיתיים. הייתי מראה לכם תמונה, אבל יש סיכוי שהוא יפטר אותי.
המצחיק הוא שכאשר בני היה קטן יותר תמיד אמרתי לו בהומור: “כשתגדל, הזכר לי לומר לך לא ללכת להיות רופא”. “למה?”, שאל. ואני עניתי: “כי עד שתגיע, החולים שלך ימותו”. היום הוא מתנדב במד”א ונשאב לתחום בכל מאודו. הייתכן שהתשוקה הזו מרמזת על העתיד לבוא? ימים יגידו. ובינתיים שיהיה לו ולכולכם פורים שמח.

הכותבת היא אמא למתבגר ומנהלת יחסי ציבור

 לטור הקודם של טל: שיחה עם המתבגר שווה זהב

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.