יהונתן טס לטיול בדרום אמריקה, ואמא אירית מנסה להתמודד עם הגעגועים
יהונתן טס לדרום אמריקה. תמיד שמעתי על ה”בן של” שטס לדרום אמריקה, לתאילנד או לאוסטרליה. כמה בנאלי. אף על פי כן, האינפורמציה הזאת זכתה להמון אמפתיה מצדי. בעיקר כלפי ההורים.
עכשיו זה נוגע בי. יהונתן שלי השתחרר מהצבא אחרי חמש וחצי שנות שירות כלוחם קרבי, מה שאומר הרבה הרבה ימים של מחשבות, דאגות ולילות לבנים. לא הספקתי להתרגל, לא הכנתי לו מספיק שניצלים וצ’יפס ולא חפרתי מספיק: “לאן אתה הולך?” ו”מתי אתה חוזר?”, והנה הוא כבר בדרכו לטיול הגדול.
נצמדת לכל פיסת מידע
רציונלית, אני מבינה שבשלבי התפתחות והתבגרות עדיף שה”ילד” יעשה החלטות בלי לשאול את אמא אם היא דואגת. עכשיו יהונתן בבוליביה, אחרי שביקר במסלול הקלאסי של ארגנטינה, צ’ילה, ברזיל ועוד נכונו לו מספר יעדים עד לחזרה.
מתי הוא חוזר? הוא עדיין לא החליט, ואני שוב מוצאת עצמי נצמדת לכל פיסת מידע שמגיעה מהיבשת ההיא: למשל, עד היום ידעתי שברזיל זו ארץ הקרנבל, ושיש שם בחורות שזופות ואקזוטיות. היום אני יודעת שלברזיל יש גבול עם ארגנטינה ופרגוואי, ושצריך לנסוע באוטובוס הרבה מאוד שעות כדי לחצות את הגבול. אני גם יודעת שבוליביה היא מדינה מאוד ענייה, וששם כדאי לעשות קניות.
מצאתי את עצמי מברכת את כל מי שקשור להמצאת הווטסאפ. האפליקציה הזו מסדירה לי את קצב הנשימה – כשיהונתן “מחובר” אני נושמת. אבל הגעגועים גוברים (מדצמבר 2013 עד היום זו חתיכת זמן). אז חשבתי לעצמי: במקום להיות “פולנייה” שמקטרת ו”יושבת בחושך” אהפוך את המינוס לפלוס. בשכנות למקום מגוריי, יש בית יחיד ומיוחד למען חיילים לוחמים בודדים, שהוקם על ידי הורים לקצין שנהרג בשם בנג’י. בבית הזה מתאכסנים עשרות חיילים בודדים בעיקר בסופי שבוע, והבית הזה משמש להם כ”בית”.
שוקלים רילוקיישן והמתבגר מתנגד?
מה עושים כשהילד מתערב במריבות שלכם?
נכנסתי ל”בית של בנג’י” ושאלתי את מנהלת המקום במה היא יכולה לעזור לי כדי להתגבר על געגועיי לבני, שעד לא מזמן היה חייל. המנהלת חייכה בהבנה ואמרה: “התנדבי לכבס לאחד החיילים את בגדיו מדי שבוע, מה שנקרא “אמא מכבסת”. נכנסתי עם ידיים ריקות ולב מתגעגע, ויצאתי עם המון שמחה בלב, עם שק כביסה עמוס מדים מזיעים ומלאי בוץ של חייל קרבי, ממש ממש כמו יהונתן שלי. כיבסתי לחייל את בגדיו באותה אהבה שעשיתי זאת כמה חודשים קודם לכן, הכנסתי לשק הכביסה שקית מלאה בדברי מתיקה ו… מכתב מלא אהבה וגעגוע של אמא, כאילו נכתב ליהונתן.
הכותבת היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ומרצה, MA במינהל החינוך, עד לאחרונה מנהלת אקדמית במכללת לוינסקי לחינוך
