fbpx

“למידה משמעותית”: מה עומד מאחורי הסיסמאות והסלוגנים של משרד החינוך?

shutterstock. חינוך
 
“למידה משמעותית”, “סביבה מתוקשבת”, “האחר הוא אני” – האם אתם באמת מאמינים שהסיסמאות האלה אומרות משהו לילדים שלכם? נטע דורון בטוחה שלא. “חינוך אמיתי הוא ליישם את הערכים שבהם אנחנו מאמינים”, היא אומרת וממליצה למשרד החינוך, וגם לנו ההורים, לעשות יותר ולדבר הרבה פחות. מה דעתכם?

 

הנה זיכרון ילדות שלא עוזב אותי מימי בית הספר היסודי: שלמה, המורה להתעמלות, או ליתר דיוק “שלמה השמן”. כילדה תמימה וקטנה נראה היה לי חסר היגיון ומוזר שדווקא איש עם חזות מאוד לא ספורטיבית מלמד אותנו חינוך גופני. “האם ניתן לחנך למשהו אם אינך משמש כדוגמה?”, תהיתי בלבי על אף היותי רק ילדה. הרי אומרים: “נאה דורש נאה מקיים”.
שלמה השמן הוא, כמובן, רק משל. האם מערכת החינוך השתנתה מאז? האם סיסמאות כמו “למידה משמעותית” או “סביבה מתוקשבת” מגלמות בתוכן עשייה אמיתית ומעוררת השראה בשטח עצמו? אני בספק.

לא מאמינה להם

במשרד החינוך מדברים על “למידה משמעותית” אבל אינני צופה שינוי משמעותי בשטח. הסיבה לכך היא שאיני מצליחה לזהות כל שינוי מהותי. חוסר האמונה שלי נובע גם מכך שהניסיון מלמד כי משרד החינוך אינו קובע כל מדיניות בנוגע לגבולות השיח, ונזכר בעניין הזה רק בעת משבר – אז נעשה טיפול בנוסח “כיבוי שרפות”, (עיין ערך פרשת ספיר סבח-אדם ורטה). דוגמה אחרת היא אופן (או היעדר) הטמעת הדיגיטציה כנדבך טבעי במערכת – ראייה לכך היא שגם היום מבקשים מהבת שלי להדפיס עבודה ולהגישה ב”הארד קופי”, בזמן שכבר מזמן ניתן לשלוח אותה כקובץ דיגיטל. היש דוגמה טובה מזו לקיצוץ כנפיה של המהות הדיגיטלית הטבעית והעכשווית? אין לי ברירה אלא להסיק שעל אף המלים הגבוהות והיפות בנוסח “סביבה/למידה מתוקשבת”- שום דבר לא השתנה בפועל. אני שואלת: מדוע המערכת אינה חותרת להכין את ילדינו לעולם האמיתי? מדוע היא הודפת ונאבקת במציאות המשתנה והמתקדמת?
אבל בואו נשים רגע בצד את מנהרת הזמן לעידן האנלוגי, שאליה הילדים שלנו נשאבים בבית הספר. גם בעניינים אחרים ניכר ניתוק מהמציאות. קחו למשל את הסלוגן של “האחר הוא אני”. נכון, אין ספק כי מערכת החינוך מתיימרת להציב בראש סדר העדיפויות את קבלת האחר והשונה, מדקלמת מונחים ערכיים כמו “שוויון הזדמנויות”, וקוראת להוקיע כל אפליה על רקע עדה / מוצא / יכולת כלכלית. אבל איך כל זה מסתדר, למשל, עם העובדה שבתחילת כל שנה אנחנו נאלצים לשכור בחטיבת הביניים ‘לוקר’ עבור הספרים של הילדה בתשלום מלא. ומה עושה מי שידו אינה משגת? בעיה שלו. המבוכה של ילדו גם היא כולה שלו.
אבל לא רק המערכת מלאה בסתירות, גם ההורים עצמם. כבר אמרנו “נאה דורש נאה מקיים”. אבל מה עם אותה אמא-אשת קריירה-תרבותית, הממהרת בשעת בוקר ולכן מחנה אם הג’יפ המשפחתי המהודר שלה על מעבר החצייה, בפתח בית הספר, חוסמת לכל היתר את המעבר – וכל זה רק כדי שבנה יהלך בגאווה הישר לכיתתו, ללא איחור. שייחנקו כולם! העיקר שהיא חסכה לעצמה חמש דקות שהיו כרוכות בחניה מסודרת ותקינה בסמוך לבית הספר וליווי של הילד בהליכה. אני בטוחה, אגב, שבבית היא מחנכת את בנה ל”ואהבת לרעך כמוך”, ושהוא רשום, כמובן, לשלושה חוגים לפחות (נגיד: שחמט, אלקטרוניקה וג’ודו).

ועדות וסלוגנים מייגעים

לפני יותר משנה אימצנו כלבה. היה זה צעד מתבקש לאור האהבה שלי ושל בנותיי לבעלי חיים. העשייה היומיומית וההתמודדות עם גידולה הם האקט החינוכי הטוב ביותר שיכולתי לבקש. הבנות לומדות על נשיאה באחריות, על דאגה ומחשבה על האחר, וגם על המחיר שיש לבחירתן (בואו נודה, לא תמיד מתחשק להוציא את הכלבה לטיול). מבחינתי, חינוך אמיתי הוא ללכת עד הסוף עם האג’נדה שלנו וליישם את הערכים שבהם אנחנו מאמינים. מבחינתי, זה לחיות את הערכים האלה יום יום. אני לא מנסה כאן לייצר מתכון ל’הורות טובה’ או ‘חינוך משמעותי’. אני בסך הכול אומרת שצריך לעשות יותר ולדבר פחות, שדוגמה אישית היא אפקטיבית הרבה יותר מסיסמאות וסלוגנים שלא אומרים דבר לילדים, ושאין כל טעם (או כסף מיותר!) לכנס ועדות ולייגע את כולנו בחוזרי מנכ”ל נבובים לצד המצאת סלוגנים חינוכיים והפצתם באמצעי התקשורת – בזמן שלא עומד מאחוריהם דבר.

הכותבת היא אם לשלוש, בלוגרית, מתמחה ביח”צ ניו-מדיה לעסקים קטנים ובינוניים. לאתר של נטע

תיוגים זה לפייסבוק: מה נטע דורון כתבה לשר העתידי רגע אחרי הבחירות הקודמות

חינוך מיני: האם התכנית של “כישורי חיים” מכינה את הילדים שלנו למציאות?

אבחון דידקטי: אז קיבלתם הארכת זמן לילד, אבל מה תוצאות האבחון באמת אומרות? 

 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.