fbpx

אם לסבתא היו גלגלים

אם לסבתא היו גלגלים

שרה הולכת עם הנכדה לקנות נעליים, ונזכרת בילדותה

יעל, נכדתי המתבגרת מתארחת אצלי. אמא שלה, הבת שלי , מבקשת שאנצל את הביקור כדי ללכת עם הנכדה לקנות נעליים.
“אילו נעליים לקנות לה?” אני מבקשת הוראות.
“מה שימצא חן בעיניה”, עונה בתי.

מה שימצא חן בעיניה?!

בחנות הנעליים אני מתבוננת ביעל  המודדת נעל אחרי נעל, והזיכרונות מציפים אותי:

כשאני הייתי ילדה, היה ברור לי שאין לקנות את הנעליים שמוצאות  חן בעיני. לפי חוקי הצרכנות דאז היו יותר נעליים שלא קונים מאשר נעליים שקונים. אני נשאבת לנוסטלגיה. לא קונים נעליים מבד, כי הבד מתלכלך ואי אפשר לנקות אותו היטב. “תמיד יישאר כתם”. לא קונים נעלי לק כי ” הלק מתפוצץ”, ואז נעבעך יש לך נעל הרוסה עם סוליה שלמה. “אולי אולי נקנה נעל לק לשבת. אבל תצטרכי לשמור עליה!”.לא קונים נעל צבעונית. נעל ירוקה? נעל אדומה? הס מלהזכיר כי היא “לא תתאים לבגד שלובשים, “ומאוחר יותר כשמתבגרים היא ‘לא תתאים לתיק’. בגלל הבגדים והתיק קונים רק נעל שחורה לחורף, ולבנה לקיץ. לא קונים נעליים רכות כי הן “לא מחזיקות את הרגל”, ולא נעל עם עקב דק כי הוא “משתפשף מהר מדי לפני שהרגל גדלה”, ואפרופו עקבים – ברור שלא קונים עקב מצופה בעור. “נכון, זה יפה זה אלגנטי, אבל כשהעור שעל העקב משתפשף אין מה לעשות, וזה סתם בזבוז כסף!”. אכן גזירה משמיים – אין משחת נעליים שיכולה להסתיר עור קרוע , אין מברשת נעליים שיכולה ליישר קמטי עור מתגלגל על עקב חשוף. רצוי לא לקנות נעל עם גומי נמתח, כי הוא עלול להימתח ולא לחזור לעצמו. “כמו שקרה לרינה השכנה לפני חמש שנים, כשקנתה נעליים אצל לוי בנווה שאנן.” אה, ובטח ובטח שאסור לקנות נעליים אצל לוי בנווה שאנן, ראה מקרה רינה  השכנה. בטח שלא קונים נעל עם רוכסן, “כי אם הרוכסן נתקע – הנעל הלכה קפוט”.

ומה עם סנדלים?

אם קונים סנדל- אז רצוי סנדלי נמרוד, כי “יש להם שם”. ולא סתם יש להם שם. בנמרוד אי אפשר לקנות סנדלים עם דוגמאות משוגעות, למשל כאלו שהקשירה שלהם היא בעזרת רצועות בלבד. “מה פתאום רצועות? הן ייפתחו בהליכה ואחר כך נצטרך לקנות עוד זוג. לא, זה לא משנה שלאיריס יש כאלה ואצלה זה בסדר. אין כסף לניסיונות! תקני סנדל עם אבזם כמו תמיד וזהו. ושיחזיק את הרגל. שתוכלי לרוץ עם זה”. ואפרופו לרוץ, “אל תשכחי להוריד את נעלי ההתעמלות מיד כשייגמר שיעור ההתעמלות, כי זה לא בריא לרגל, היא לא נושמת”.

וגם..לא יאומן

לא קונים גם נעלי בית חמות שמוצאות חן בעיניי מאוד. לא קונים אותן למרות שחורף וקר לי והרגליים שלי קפואות, כי  מנשה הסנדלר, שהוא לצורך העניין היועץ המקצועי ביותר בסביבה, אמר ש”אצל ילד הרגל צריכה ללמוד לחמם את עצמה!”. ומנשה הוא לא סתם סנדלר, הוא מייצר נעליים אורטופדיות בהזמנה!

אז מה קונים?

קונים נעל לא יקרה, במחיר סביר, לבנה בקיץ ושחורה בחורף, עם שרוכים או אבזם מתכת, עם סוליות ועקבים עבים וחזקים. לאחר הקנייה ממהרים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיתקין זווית מתכת בעקביה – כך נבטיח שהנעליים לא ישתפשפו מהר. “זה לא משנה שזה מרעיש, זה סימן שזה חזק!”.בבית, דוחפים אל פנים הנעל עוד ועוד נייר עיתונים כדי לשמור על צורתה לאורך ימים. מה שנקרא תנו כבוד לנעל!

ומה היום?

הנכדה שלי רומזת לי שמספיק עם הנוסטלגיה בחנות הנעליים, היא כבר בחרה.
“מה בחרת?”
“נעלי ספורט עם גלגל נשלף”, היא אומרת ומניפה מולי זוג נעליים יפהפיות.
“אמא מרשה?”, אני מהססת ומתקשרת אל בתי.
“כן”, אומרת בתי, “אם זה מוצא חן בעיניה, אני מרשה”.

נו… פעם היו אומרים “אם לסבתא היו גלגלים”. היום יש לנכדה גלגלים. ועוד בנעליים!!!

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של שרה: שנהיה לראש

אופנה וטיפוח: נעליים הורסות

אם ובת: מחוברות אבל רבות

commentIcon

10 תגובות

  1. אני לא זוכרת את החוויה לקנות נעליים עם אימא.כן אני זוכרת שההורים היו פרקטיים
    נעלים גדולות במספר אחד שיספיקו ללכת בהן לפחות שנתיים, ואחר- כך הן תעבורנה
    לאח או אחות , או לילד שחסר לו. נעל כזו נעלתי כאשר הגענו לארץ . חומה
    גבוהה, עם פרסות ברזל. כל בני כיתתי נעלו אותה בתור ,ואחרי שיפוץ קל כל בני כיתה
    צעירים . נעלנו נעלי בית משובצות חומות או שחורות, אולי של המגפר לא בטוחה.
    הנעל הראשונה שרכשו עבורי בארץ . הייתה חגיגית באופן מיוחד שחורה מלאק מבריק, נעליים מהודרות. צחצחו אותן, שימנו, ואיחסנו בקופסא עם נפטלין, לא נמצאה ילדה שרצתה לנעול אותן, שנתיים שמרה אימא את הנעליים שמא תימצא הילדה שתחפוץ בהן, בקיץ נעלנו סנדלים תנכיות.שיוויון היה ערך. צניעות , היה ערך, פשטות היה ערך, חיסכון כמובן,

  2. כמה שזה נכון…! זה הזכיר לי עוד כמה אפיזודות… זוכרים שהיו גוזרים נעליים בחלק הקדמי על מנת לתת מקום לאצבעות הסוררות (שמיהרו לגדול רחמנא ליצלן…) עד שתיגמר העונה או עד שיהיה חג ואז יקנו נעליים חדשות?…….
    נעליים היו מצרך כל כך יקר והיו מבלים את הנעליים עד לשחיקה…. אני זוכרת את אחותי הולכת עם נעליים חדשות “של שבת וחג” בזהירות רבה, בלי לקפל את הסוליה (בהליכה כמו “ברווז”) על מנת לשמור שהעור בנעליים לא יתקמט…

  3. שרה ערב טוב

    קראתי ואהבתי – זאת היתה הילדות של רובנו, שלי בטח, מה שנקרא זהו סיפור חיי.
    כולנו היינו “עניים” (בעצם המרכאות מיותרות).
    אולי הצעירות בחבורה שלנו כבר לא שייכות לדור שקנו להן נעליים גדולות במספר אחד או שניים שיספיקו לשנתיים אם לא לשלוש, אבל לוותיקות שביננו זה אומר המון.
    ולא לשכוח את תיקוני הסוליות והעקבים אצל הסנדלר, שאכן בסוף התעשר מהחורים בנעלינו.
    והיו כאלה שחתכו להם את קצוות הנעליים כדי שיהיה מקום לאצבעות המתארכות בנעל ההולכת וקטנה… (לענין הזה אף פעם לא הסכמתי, התנגדתי נחרצות וזה עזר לי)

    אבל מאחר שכולם היו כאלה לא הרגשנו סבל, קיפוח או מחסור.
    רק עם השנים הבנו את עברנו ותודה לאל שום דבר לא קרה.

    לילה טוב ונוסטלגי

    פינה

  4. האמת שלמרות שאני עדיין צעירה, אני יכולה גם להזדהות עם הדברים.
    גם אני כשהייתי ילדה הרגשתי את הפרקטיות ברכישה. יש נעלים ליום יום ויש נעל לשבת. אי אפשר לערבב ואי אפשר לקנות סתם משהו כי הוא יפה.
    האמת, למי היה יותר כיף – לנו או לדור של היום?! לא בטוחה….

  5. ומה עם נעלי עקב מחודדים כאלה שסימנו את מסלול היציאה וההגעה לבית ברחובות תל אביב שעדיין לא היו סלולות? ידענו מי יצאה ולאן…צבעי נעליים – לא הייתה בעיה. למשה הסנדלר בשכונה היו צבעים שונים, אפילו מוזהבים, ובחגים צחצחנו בצבעי חג. היה מעניין ויצירתי.

  6. שרהלה יקירתי, נחשול נוסטלגיה תקף אותי-בזכותך!
    הנעליים היו אצלינו בבית נושא חשוב, היה עניין צחצוח הנעליים, בתור היינו מצחצחים את הנעליים של כל המשפחה והיתה בדיקת “איכות”.
    את הנעליים החגיגיות לפסח או לראש השנה יכולנו ללנעול רק בערב החג והימים בין הקניה עד לחג היו “מתוחים” מאוד. כדי “להקל”- אמא שלי הרשתה לנו לנעול אותן רק בבית…
    מה הנכדה על הגלגלים אומרת על פיסת האנטרופולוגיה הזאת… אנחנו נראים לה מכוכב אחר???
    תודה לך שרהלה.

  7. שרה, זה פוסט גאוני, לא פחות. יהיה מעניין באמת לחקור מעט מה יש בהן בנעליים, בסנדלים, שמשחק לנו כל כך חזק ועמוק בתוך הנשמה (מחשבה שניה, בטח נערכו המון מחקרים בנושא ). מדהימה החשיבות שאנו הנשים מעניקות להן. נשים מתגאות במספר הנעליים שיש להן בארונות או אפילו בחדר מיוחד שהקימו בבית עבורן. כמו למשל אלפי הנעליים – בין 1000 ל-3000 – שהיו לאימלדה מרקוס (אישתו של דיקטטור הפיליפינים לשעבר) וכלל לא בטוח שהיא שיאנית גינס בתחום. אז מה יש בהן? מעבר לסמלי מעמד – ככל שהן מופקות מחומרים טובים יותר ובגזרות הטובות ביותר וממותגות כהלכה, מחירן מאמיר – נסיכה תוכל לקנותן אך לא המשרתת שלה. אבל זה רק הסבר רדוד. ילדה שלא ראתה חנות מימיה ולא טלוויזיה, יכולה לכמוה לנעליים שלא ראתה כמותן מימיה. ועוד וכו’ ושוב, הפוסט שלך נפלא .

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.