מאת הילה פינקלשטיין.
שייך לקטגוריית מאמרים

אנחנו מחנכות את הילדות שלנו שהן יכולות להשיג כל מה שהן רוצות, אבל האם זה באמת עומד במבחן המציאות? מחקר חדש מוכיח שבמקרה של נשים, כישרון ומוטיבציה הם לא הכל

“את חכמה ומוכשרת. את יכולה להשיג כל מה שאת רוצה. השמיים הם הגבול בשבילך” – זה המסר שאנחנו מעבירות לבנות שלנו ואיתו הן יוצאות לעולם. בסופו של דבר, זה מסר שרובנו גדלנו עליו – כישרון, מוטיבציה והתמדה יסללו את דרכנו להצלחה. ובכן, זה מסר יפה ובונה בטחון עצמי, עד שהוא מתנפץ על צוק המציאות.

מסתבר שהמציאות היא קצת יותר מורכבת, וכשהנערות שלנו מתבגרות הן נתקלות במציאות מבלבלת. מציאות שבה לא כל מי שמוכשרת וממש רוצה משיגה את כל חלומותיה, ותפקידינו כנשים ואימהות הוא לסייע לצעירות האמביציוזיות להתבונן במציאות בעיניים ביקורתיות ולא לחשוב שהכל תלוי רק בהן ובכישרון שלהן.

בקבוצות לאמהות ובנות שאני מנחה, אני שומעת מאמהות רבות שהן סבורות שהבנות כבר לא צריכות את המאבקים הפמיניסטיים של דור האמהות, שכן לכאורה דור הנערות והנשים הצעירות הוא דור של נשים אמביציוזיות ומוכשרות שהכל פתוח בפניהן, ומוסדות ההשכלה הגבוהה ושוק העבודה הם שוויוניים לחלוטין. אך למעשה המציאות מראה על נתונים קצת שונים.

פרסומי המל”ג האחרונים מראים שלמרות עליה מתמדת באחוז הנשים הנרשמות ללימודים אקדמאיים, הן עדיין מהוות רק שליש מתוך הסטודנטים במגמות ההנדסה והטכנולוגיה. נתוני משרד החינוך מצביעים על מגמה דומה עד סוף הלימודים בתיכון – מספר הבנות במגמות המדעיות טכנולוגיות הוא שליש ממספר הבנים. כך שלמרות כל המאמצים, הפער המגדרי בשוק ההשכלה והתעסוקה לא מצטמצם.

נתוני פתיחה זהים, גישה שונה

האם ייתכן שהנערות פשוט לא רוצות ללמוד מקצועות טכנולוגיים? ובכן, זה לא נכון. נערות ונשים צעירות רוצות קריירה. הן רוצות להצליח והן מבינות בדיוק היכן נמצאים היוקרה והסטטוס התעסוקתי הגבוה. העניין הוא שהן מתחרות בשדה שבו חוקי המשחק הם חוקי משחק גבריים. אסביר את זה באמצעות המחקר המרתק שבוצע בצה”ל בתוך קורס התכנות היוקרתי של אגף התקשוב.

החוקרת, ד”ר אפרת כהן טואטי ליוותה את חניכי הקורסים במשך שנה וחצי. הנתונים המדהימים שלה מצאו כי למרות נתוני הפתיחה הזהים של החיילים והחיילות, לקראת סוף הקורס מספר החיילות שנשרו או הודחו היה פי 2 ממספר הגברים, ובמקביל רוב המצטיינים בקורס היו בנים.

איך זה ייתכן? כהן טאטי מצאה שהמפתח להבנת הסוגיה של נשירת הנערות טמון בשני גורמים עיקריים: אופן הלמידה השונה בין גברים לנשים והגישה השונה שלהן לתחרותיות בתוך הקורס.

גישתן של נערות ונשים לתחרות היא שונה משל גברים. רוב המחקרים מצאו שנשים אינן נוהגות להתפאר בהישגיהן ובוודאי שלא על חשבון אחרים, הן אינן נוהגות להמר על תשובות במבחנים ומעדיפות עבודה קבוצתית על פני תחרות בלתי מתפשרת. החוקרת מצטטת את דברי אחד המפקדים בקורס: “יש הרבה אנשים תחרותיים, אך אני חושב שההנעה של הבנות מגיעה ממקום פחות תחרותי, ויותר ממקום של פיתוח אישי. אם הן מערערות על ציון – זה כי הן רוצות לדעת למה, ואיפה הן טעו”. המשתתפות בקורס אינן נוהגות להתפאר בהישגיהן ובוודאי שלא על חשבון חבריהן. המשתתפים דווקא כן נוהגים לעשות זאת. אם נרצה או לא נרצה, הפרסום העצמי הזה עובד וגורם לדה מורליזציה בקרב מי שלא מפאר את עצמו.

נערות ונשים טובות בעבודה קבוצתית. כמו לביאות בסוואנה, כך גם נשים צעירות. הן נלחמות למען הקבוצה. כאשר במקרה יש בקורס קבוצה גדולה יותר של  חיילות, אחוזי ההצלחה של כל הבנות עולים. הן מגוננות זו על זו, מעודדות ותומכות.

נשים שמות לב מתי השפה היא פוגענית ומסייעות זו לזו להתמודד עם האתגר שכרוך בתחרות. הגברים, לעומת זאת, נלחמים עבור עצמם וחותרים תמיד להיות בעמדה בכירה. ובהמשך הדרך, כאשר גברים הם אלו אשר מסיימים את הקורס בציונים גבוהים הם עוברים לתפקידי הדרכה וניהול והם אלו אשר קובעים את השפה התרבות הארגונית והמינויים הבכירים בקורסי ההמשך.

פמיניזם ליברלי במלוא הדרו

נשים צריכות להיות מסוגלות להבחין מתי חוקי המשחק אינן לטובתן. אין כאן אפליה מודעת. הרי הקורס פתוח באופן שוויוני לשני המינים, אבל יש עיוורון לחוקי המשחק שאינם שוויוניים. או כפי שכהן טאטי ניסחה זאת: “זהו פמיניזם ליברלי במלוא הדרו – אבל מתברר שבמקומות מסוימים זה לא מספיק, ואפילו דוחק את הנשים הצידה. במקרים כאלה נדרשות פרקטיקות שאינן ניטרליות למגדר, אלא מועדפות על ידי נשים, ושייצרו להן סביבת לימוד נוחה. מה גם שראינו שהפרקטיקות האלה, כמו רוב נשי, גם תורמות להצלחתם של גברים. מה שבעיקר מפריע לנשים זה לא שיש הרבה גברים בקורס, אלא שיש מעט נשים לדבר איתן ולפתח איתן חברויות, הן מחזיקות אחת את השנייה”.

אם כך, תפקידינו כנשים ואימהות לסייע לצעירות האמביציוזיות להפסיק לחשוב שהכל תלוי רק בהן ובכישרון שלהן. פעמים רבות האתגרים שהן מתמודדות איתן הם סמויים מהעין, ותפקידנו להפוך אותם לגלויים, במטרה לעזור להן להתמודד איתם.

הכותבת היא עו”ס קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בעבודה עם נשים ונערות. לאתר של הילה. 

 

האם גם מערכת החינוך משתנה בהתאם לשיח הציבורי על שוויון מגדרי?

7 צעדים שיעזרו לנו לגדל בנים שמכבדים נשים