לימור סימון לא מתרגשת מהעבודה שהמתבגרים מחליפים בין היום ללילה במהלך החופש. להפך, היא שמחה על ההזדמנות לשתות קפה בשקט
“חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך…”, אני שומעת את הסופגניות במאפייה השכונתית שרות עם חיוך של ריבת תות וקרמל עם סוכריות צבעוניות. הן מרוצות להן שם, השמנמנות המטוגנות בשמן עמוק. בטח, מה אכפת להן? הן הולכות לחזור לימי החופש הגדול שבו היום והלילה התהפכו? להן יפריע רעש המתבגרים בסלון בשתיים לפנות בוקר עם הפורטנייט? כנראה שלא.
זהו. זה נגמר. הם הגיעו לגיל שללכת להצגה זה של קטנים וטקס הדלקת הנרות מסמל עבורם דבר אחד: את תחילתו של היום החדש. זה קורה ברגע אחד. בחופש הגדול שבין כיתה ו’ ל ז’ הם בוראים את העולם בסדר חדש. כמו טקס התבגרות שבטי, נחתם בהסכמה של גמדים קטנים שבמקום לסדר את הבית הופכים אותו למועדון חברים, והלילה נהיה יום והיום נהיה לילה. אף ילד לא המציא את זה ואין בית שלא מכיר את זה, אקט התבגרותי של היפרדות ומרד נעורים – לחרב לנו את הלילה. כי בזמן שהם רק התעוררו, אנחנו בדיוק סיימנו את יום עמלנו והכרית מעולם לא נראתה נחשקת יותר.
בדיוק בשנייה הזו, כשהעיניים נעצמות, הם מתחילים את היום. ההתחלה שלהם היא הסוף שלנו, הפרעות השינה עם רגשות האשם יוצרות תמהיל מסוכן, שסופו מביא לחורבן הבית. אנחנו מרגישים נורא ואיום על כך שמזמן לא פגשנו אותם, וצפות בנו שאלות כמו “מי יודע מה הוא עושה בלילה? אולי הוא הצטרף לכת מסוכנת?”, ו”איזה אמא חסרת אחריות אני? הרי אולי בזמן שאני ישנה הוא ער ונחשף לעולמות מפחידים?”. ואם זה לא מספיק, כח המשמעת והחוקים שהצבנו לעצמנו אי שם, בימים שעוד האמנו למה שראינו בסדרות בריטיות, מתפוררים לנו מול העיניים, ואנחנו מרגישים כאלה לוזרים שלא מצליחים להחזיר את הסדר לכנו – ולא משנה לאיזה משמונת הכנים, רק שיחזור. הרי כל מה שאנחנו רוצים זה שגרה. אז עד שהיא באה, עכשיו שוב פעם כל האי סדר הזה בין יום ולילה? אבל בעצם, בשביל מה להתעצבן? לא חבל לבזבז רגשות אשם על שעות הפוכות? חכו עם זה, יהיו לכם עוד מיליון סיבות לבזבז עליהם. כי בסופו של דבר, הכל בחיים שייך לזווית שבה אתם בוחרים לחוות את אירוע העולם ההפוך, שנכפה עליכם בלי אזהרה מוקדמת.
הרגע בו שמעתי את השקט
ההארה הזו הגיעה אלי בוקר אחד, ברגע הזה שבו שמעתי את השקט. הגיל שבו זה קורה הוא גיל ההתבגרות, גיל שבו הילד הופך לסוג של עילג שעונה על השאלות בחצאי הברות, שרוב הזמן הוא רעב, אין לו מה ללבוש ו”תפסיקי לחפור”. וכל התוצר הנפלא הזה הופך להיות מטרד סבבתי שאותו אנחנו מבקשים להחזיר למצב “חמידותי” כבעבר, אבל זה מתעקש להיות מתבגר בלתי נסבל ומלחמת עולם פורצות. אבל בוקר אחד, שמעתי אותו, את השקט. פתאום קלטתי שזה בעצם הפתרון לצליחה מושלמת של גיל ההתבגרות.
תחשבו על זה – הם הולכים לישון בבוקר. לרוב חצי שעה לפני שאתם מתעוררים. אתם קמים לבית שקט. אמנם כזה שנראה אחרי שוד, אבל לפחות הוא שקט. אחרי שארגנתם ואכלתם ארוחת בוקר, שתיתם קפה, בשקט, בלי שאף אחד אמר לכם שהוא רעב, צמא, או “אמא, תכיני לי”, יצאתם ליום עבודה בלי לדאוג איפה הם יהיו כל היום ומה הם יעשו. הם ישנים – מה יותר בטוח מזה? אתם עובדים והם ישנים. כאלה מתוקים. אתם חוזרים מהעבודה. הם עוד ישנים. מכינים לכם משהו לאכול, אוכלים בשקט, אף אחד לא רוצה ביס, אף אחד לא צריך משהו. אתם אוכלים בישיבה סביב השולחן. מתי זה קרה? פתאום יש לכם זמן להיפגש עם חברים שלא ראיתם מזמן, לעשות פילאטיס ומכון כושר, לסדר ארונות, לבהות, לראות סדרות. ככה, כמו בימי טרום העוללים. הם לא יפריעו. הם ישנים. מתישהו הם יקומו וזה יהיה בדיוק כשאתם תלכו לישון. “בוקר טוב חמוד, איך ישנת?” תשאלו בחן, באמפטיה, בהבנה, ואז תוסיפו “וואו, כבר ממש מאוחר, אנחנו הולכים לישון, תהיו בשקט טוב?” וזהו. אף מילה לא יותר.
והם יקומו. וישתדלו לא לריב, לא לצעוק. למה? כי הם מלאי הערכה על זה שלא הערתם אותם. ופתאום הם מסתדרים ופתאום הם יודעים להכין לעצמם אוכל. וגם כל הלילה הזה שווה ארוחה אחת במקסימום ולרוב היא מורכבת מטוסטים. תחשבו כמה כסף זה חוסך. בלילה שום דבר לא פתוח, אי אפשר לבזבז כסף על סרטים, הצגות, חברים, מסעדות. מי שער בלילה – תקוע בבית. אבל זה חוסך בעיקר את המגע הזה איתם, המגע שבגיל הזה מתחיל בחיוך חמוד ונגמר בדלת נטרקת. בסוף החופש תפגשו. תתעדכנו זה במצבו של זה. תאמינו לי, שום דבר מיוחד לא השתנה להם בחיים. ואם אתם ממש סקרנים לדעת מה הם עושים בלילה, תשאלו אותם – אם הם מתבגרים אמתיים הם ישקרו ויגידו “כלום”.
אז כן, לא נעים להודות, שבזמן שאתם תבוססו לכם בפקקים להצגות ילדים, אני אשתה לי קפה. בשקט. בבית. הם ישנים. אז מי אמר שחנוכה הוא לא “חג יפה כל כך”?
