מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים

מורה טובה היא מורה לחיים? אחרי שעברו כמעט שלושים שנה, קיבלה ריקי ברוך הודעה מפתיעה מתלמידה לשעבר, שהותירה אותה ללא מילים

נפגשנו במכינת השילוב לחטיבה בסוף אוגוסט 1985. התרגשתי לקראתם מאוד. הייתי אז אם טרייה לתינוקת ראשונה, ושבתי מחופשת לידה לשנת ההוראה הרביעית שלי. הם היו בני 12 ואני בת 27. פער גילים של 15 שנה בלבד הפריד ביננו.

אהבתי אותם מהרגע הראשון ושאפתי מתוך הלביאה ומקצועית שבי, שפרק הזמן העומד לרשותי יהפוך למשמעותי. נכנסנו לשגרת לימודים. הכיתה שמוספרה אז ז1 בשכבה של עשר כתות, הפכה להיות ראשונה בכל מובן והישג. הקשר עם ההורים היה אמיץ לא פחות ותרם ללכידות מתגמלת לכולנו. הם גבהו תרתי משמע, ואני צמחתי איתם ובזכותם. גדלנו יחד.

בשבילי הם היו הכי טובים, הכי מוכשרים, הכי אהובים. הייתי להם לאם, למורה, לאוזן קשבת, ולחברה עם גבולות מאוד ברורים. לא אפשרתי להם לוותר על עצמם גם כשהיה קשה. כשצריך “החזקתי אותם קצר”, ובאותה העת גם שחררתי קריצה קטנה מהצד לאות הבהרה שזה “רק זמני”. הם אהבו את הדרך וקטפו את ההצלחות של עצמם בעמל לצד כל קושי. האחווה החינוכית הפכה מושא לקנאתם של תלמידי השכבה האחרים, מה שעודד אותי להמשיך ולהעניק להם עוד ועוד שעות משמעותיות, גם כאשר ה”אני מאמין” של המערכת לא תאם תמיד את דרך המחשבה שלי.

לצד הוראת הגיאוגרפיה עלינו יחד למצדה, חצינו את נחלי הנגב והמכתשים, טיילנו לגולן, צפינו בהצגות תאטרון, תרמנו לקהילה, התבדחנו, כתבנו עבודות שורשים וערכנו ערב משפחה מרגש עם ההורים והסבים. בשלש שנות החטיבה צמחו להם 40 בני המצווה בגובה, בידע, בתובנות ובאישיותם עד שהפכו לנערים צחקניים למודי ערכים ודעת. כשתמו שלש השנים נפרדנו בעצב אמיתי. הם עלו לתיכון ואני יצאתי לשנת שבתון.

קצת פחות מ-30 שנה חלפו עד לאותו רגע בצהרי שישי האחרון, כשהגיעה לנייד הודעה חדשה  והשאירה אותי מופתעת ונרגשת: “היי, מקווה שהגעתי לריקי הנכונה. אני מירב ד. תלמידה שלך לשעבר, בעבר הרחוק מאוד… זוכרת?”

“ברור שאני זוכרת”. עניתי מיד. “זוכרת גם את הוריך, אמא שלך הייתה ועד ההורים שלי כל השנים”.

“הבת שלי סיימה בשנה שעברה מחזור ל”ג בחטיבה וכל הזיכרונות הציפו ועלו בי. וואו!!! ממש מתגעגעת” המשיכה. “אנו היינו מחזור ד'”.

“גם אני מתגעגעת!” כתבתי לה.

“איזה זיכרון, את מדהימה!”, הוסיפה. “אפשר לדבר”?

“בטח!” עניתי מיד.

את שיחת הטלפון המרגשת שבאה בהמשך קשה לי לתמלל, שכן המילים הכתובות לא מסוגלות להכיל את מה שנאמר ומה שחשתי באותם הרגעים, שהיו רק ה”פרומו” לבאות.

שעה לאחר מכן פתחה ה”תלמידה” קבוצת וואסטאפ שלא נחה גם לא בשעות הלילה. עד צאת השבת כבר אותרו והצטרפו כמעט כל מי שהרכיבו אז את 40 תלמידי הכיתה. הסיפורים שהעלו והמילים היקרות שבחרו לומר לי ממקומם כאנשים בוגרים, הורים בזכות עצמם ותלמידים בעברם, מלמדים אותי שהזיכרונות שנצרבו להם בנפש ומלווים אותם עד היום, שווים את כל אחת מהדקות שהמתינו לי לאורך שלושים השנה. האדם והמחנכת שבי ראו אור. זכיתי.

כשהגוזלים עפים רחוק

לאכול, להכיר ולהתאהב ברומניה

הצורך בשיחה עולה גם כשהילדים בני עשרים פלוס