fbpx

כשהגוזלים עפים רחוק

כשהגוזלים עפים רחוק

השנה היה הראשון בספטמבר משמעותי במיוחד עבור ריקי ברוך, דווקא משום שלא ליוותה אף ילד לגן או לבית הספר

כשהוא עלה לכיתה א’, לא ליוויתי אותו בבוקר האחד בספטמבר. הייתי  מחויבת למשרת החינוך שלי והוא יצא אל יום הלימודים הראשון רק עם אבא. לפני שבוע הוא חגג 29. את כל שנותיו עשה בבית בו נולד, גדל והתבגר. את כל המעברים, המשברים והצמיחה שבאה אחר כך, עשה בדלת האמות האלו ורק נדד מהחדר הקטן אל הגדול יותר ואל יחידת הדיור שבקומה השנייה, אליה עבר עם חן שלו.

ביום הולדתו האחרון, כתבתי על לוח ליבי: “הילד בן 30 ולי יש חום גבוה”. הידיעה שבעוד ימים ספורים הוא עתיד לצאת (כדרכם של החיים) לביתו המשותף עם חן, חלחלה בי עמוק, ולצד השמחה התמקם בי עצב גדול של פרידה. מאז ומתמיד הייתי חלשה בפרידות. לא משנה מה טיבה של הפרידה, הקושי להתנתק ממי שיקר לי, מעורר בי תהפוכות ומסך הדמעות ניגר בכאב.

השבוע, כששנת הלימודים נפתחה, התעוררו המורים לבוקר חדש ובמקום ללכת לים, הלכו אל חדר המורים. אימהות נרגשות ושמחות בו זמנית, העירו את ילדיהן תוך שהן מציינות שהבגדים והנעלים שהכינו מבעוד מועד מונחים כבר לצד הילקוט, והיו מי שהוסיפו: “ואל תשכחו לצחצח שינים כי כבר אין זמן”. הילדים הקיצו בחוסר רצון לנוכח השעה ה”לא טבעית”, נכנעו לגזירה שהחופש הגדול נגמר.

בעשור האחרון מאז שפרשתי מהוראה, איבד האחד בספטמבר את צביונו ומשמעותו והפך מבחינתי לתחילתו של החופש האמיתי, כשכל התלמידים פינו את הסביבה הציבורית לטובת ספסל הלימודים. היום האחד בספטמבר שלי אחר. אני כבר לא מורה ולא אמא של מי שעובר לחטיבה או לתיכון. גם לא אמא של מי שאורז קיטבג וחוזר לבסיס. הכל כבר מאחרי. חציתי את נקודות הציון האלו גם אם לא תמיד עמדתי בהן בגבורה גדולה.

אבל השנה, באותו בוקר שישי של הראשון בספטמבר, אפילו ליוגה לא רציתי ללכת. כל החלקים שהייתי עד אז הפכו לאחד- הייתי אמא שמתמודדת עם רגע האמת, כשבנה וכלתה מקיימים את “מצוות עוף גוזל”.

עשרות פעמים שרתי עם תלמידי הבוגרים “עוף גוזל חתוך את השמים”, אלא שבאותו הבוקר הייתה משמעותו של השיר שונה. ארגזים חומים מודבקים בדבק אפור כהה היו זרועים סביב,  מבשרים שהגיע רגע האמת. התחלה חדשה עומדת בדלת. וכשהסבלים במלא מרצם התחילו לנייד את הארגזים למשאית, והמיטה פורקה, שב מסך הדמעות וכיסה את עיני.

אישי העסיק את עצמו בכל הבלגן ובעיקר שתק. כשהכל היה כבר בחוץ והצעירים נאלצו לעזוב, בקשתי חיבוק של פרידה והוא סרב באופן נחרץ. שניות אחר כך מצאתי עצמי דולקת אחריו עד שניכנס אל הרכב ונעלם מעבר לכיכר. ברגע הטעון הזה, לא רק אני הייתי שמחה ועצובה באחת.

“עופו גוזלים רק אל תעופו רחוק מידי!”, כתבתי להם בוואטסאפ, “זכרו שיש כאן ציפור שעדיין משחקת באמא ואבא ומתקשה לעכל את משמעותו האמתית של הרגע. אני אוהבת אתכם עד קלות ומייחלת שתבנו קן חדש ותא משפחתי פורח”.

לאכול, להכיר ולהתאהב ברומניה

הצורך בשיחה עולה גם כשהילדים בני עשרים פלוס

אמא של חיילת

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.