מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים

זוכרים מתי הייתם רק של עצמכם ולעצמכם בתקופה האחרונה? מתי קמתם בבקר ולא נתבקשתם לעשות משהו, ולו הקטן שבדברים, למען יקירכם או זולתכם? ריקי ברוך החליטה לקחת זמן לעצמה, ולעשות את זה דווקא ברומניה

חיידק הנסיעה לחו”ל  קינן בי השנה כבר לפני חג הפסח ומה שברור היה שמוטב לי שאבחר את היעד בהקדם. מאז שפרשתי אני מקפידה לצאת לחופשות רק בימי הלימודים. למעלה מחודש ישבתי מול המחשב, נדדתי בחצי עולם, ולא מצאתי את מה שיענה לי על “הרעב” לטייל אחרת.

בתחילת יוני נפל הפור. חברה שהעלתה “צ’ק אין” בנתב”ג סקרנה אותי במיוחד ואני התחלתי לעקוב אחריה לאורך מסלול הטיול שלה ברומניה. עד שהיא שבה ארצה, אני כבר הייתי רושמה לטיול הבא.

אני שונאת לטוס בקבוצות. כמו שאני מכירה את עצמי, אין לי די סבלנות לתכתיבים של זמן ומקום. אני צריכה את הקפה שלי בזמן שלי, גם אם זה בחמש בבקר, ותמיד אדאג שהחלב יהיה מוכן לצידי כבר ערב קודם. לא יודעת ולא רוצה להיות תלויה בחסדי האחרים, את כל זה כבר עברתי לאורך שנות ההוראה, כשהייתי בורג במערכת.

אלא שהפעם הכל היה שונה. נרשמתי לטיול אוכל בנופי רומניה. הייתי אחת מתוך קבוצה מצומצמת  של 6 ישראלים מקסימים שיצאו לחופשה שהפכה לאחת הבחירות היותר נכונות שהיו לי בתקופה האחרונה. לפני שבוע שבתי ארצה.

מראש בחרתי לצאת לבדי.  גם כשכולם היו זרים לי ומרביתם הגיעו בזוגות, לא נרתעתי מהעובדה שהגעתי בגפי והשארתי את הבעל בבית. המטרה הייתה להיות רק בשביל עצמי. עם הנפש, המחשבות, השמחה, הכתיבה, הצרכים וההתנהלות, ולא לדאוג לאף אחד – לא לבגדים ולא לאוכל או מים, לא למנוחה ולא לקפה… את כל זה אני עושה ללא הרף כבר שנים רבות 365 ימים בשנה 24/7 ללא הפסקה. הפעם הייתי שלי ורק שלי.

זוכרים מתי הייתם רק של עצמכם ולעצמכם בתקופה האחרונה? מתי קמתם בבקר ולא נתבקשתם לעשות משהו, ולו הקטן שבדברים למען יקירכם או זולתכם? היה עיתוי שכזה? כמה זמן הוא ארך? מודה. אצלי זה היה חדש, נפלא, אחר ומתגמל עד ממכר.

מהרגע שאנו מקימים את התא המשפחתי שלנו, בני זוג ודור ההמשך, הופכת הלכידות המשפחתית לכוח מעצים, אך בו בזמן קורה שמקומו האישי והפרטי של כל אחד מאתנו אינו נשמר באופן שאמור היה להישמר.

כשנחתנו ברומניה והחלפתי sim בנייד, באורח פיזי וסמלי התחיל הראש לשדר ולחשוב חופש. לא היה לי שבריר של אחריות או מחויבות מלבד ההנאה, ואני נסקתי איתה במעלה ההר ומורדות הנחל לאורך תשעה ימים של נופים מרהיבים, מפגש עם אנשים מרתקים, סדנאות אוכל, אוכל שלא הכרתי ומקומות שעוררו בי געגועים לילדותי בכפר. האנשים שעד לבוקר הטיסה היו לי זרים, הפכו באחת לשותפים מרתקים לשעות של חוויה שלא הכרתי עד אז.

לאורך הטיול כולו היה מזג האוויר לצידנו (למעט יום עצבני במיוחד בסיגישוארה). החום המעיק של הארץ נשאר מאחור, ואני הייתי פנויה להכיל את החדש, גומעת בשקיקה את כל שחוו עיני. נחתנו בבוקרשט ויצאנו ממנה לנתיב מעגלי עד לצפון מזרח רומניה ובחזרה. מסלול טבע ירוק ומגוון, עשיר בשכיות חמדה שתורגמו בי לרוגע, הנאה ולמידה. הפנסיונים בהם התארחנו בכפרים, כבשו את ליבי. שתינו יין מקומי ואכלנו מטעמים שהורכבו מחומרי גלם אורגניים שנאספו בחצר הבית שעות בודדות קודם לכן ולעתים גם דקות ספורות לפני שעלו למחבת.

רומניה מדינה יפה ומרשימה. תושביה בכפרים ובערים בהם בקרנו, מתנהלים באורח חיים צנוע. יצאתי למסע הזה בלב מלא תקווה ולא בלי חששות. אך מצאתי שהלבד הפיזי שבחרתי להיות בו היה רחוק מלהיות הלבד הריגשי. לא היה לי רגע דל, לא חסרתי את מבוקשי ונהניתי עד לפעם הבאה.

לטורים נוספים של ריקי ברוך: 

  • חשבון נפש: אולי גם ילדכם צריך טיפול רגשי?
  • “לבקש במקום להתלונן”: הצורך בשיחה עולה גם כשהילדים בני עשרים פלוס
  • הדרך אל החופש: הצצה לחייהן של שלוש נשים מסורבות גט