מאת  נירית צוק.
שייך לקטגוריית הטור של נירית

cool mother. shutterstock

 

“…הילדה מביטה בי בלי לנסות להתווכח. אני נכנסת הביתה ושומעת אותה נפרדת מהחברים. אין לי תחושה נעימה במיוחד, כי הרגע קיבלתי חותמת לכך שאני לא ‘אמא מגניבה’. אבל אני משכנעת את עצמי שפעלתי נכון”. נירית נקרעת בין המודל של האמא הכיפית למודל של אמה. מה היא בוחרת?

 
“היא אמא מיוחדת כזאת”, מספרת לי הילדה בעיניים נוצצות, “היא תמיד זורמת אתנו, כיף אצלם בבית, והיא אף פעם לא מפריעה לנו!”. שתיקה משתררת בחדר. אני מביטה בילדה, מנסה להבין על מה היא מדברת לעזאזל. מאז שהיא הלכה לחברה הזו, היא לא מפסיקה לספר לי על אמא שלה. בהתלהבות הולכת וגדלה. בעיקר היא מציינת שוב ושוב שזו אמא שמתנהגת אחרת, ואם לא הבנתם – הכוונה היא לכך שהיא מתנהגת אחרת ממני, כמובן. כדי לשבור את השתיקה, אני מבקשת ממנה לתאר לי בפירוט מה כל כך מיוחד באמא הזו, כי אני באמת לא מבינה, למרות שאני ממש מנסה.

“היא פשוט מניחה לנו”, היא מסבירה לי בחוסר סבלנות, “נגיד, כשאנחנו באות לגל אז היא, אמא שלה, יושבת בחדר ואנחנו יושבות בסלון. אנחנו מכינות לנו אוכל, רואות טלוויזיה, והיא לא מפריעה. היא בחדר שלה בשקט, פשוט ככה”. אני שותקת. שוב. מתאפקת שלא להגיב, לא להגיד שמרגיש כאילו האמא והבת החליפו ביניהן תפקידים. אני משדלת את עצמי שלא להיכנס למלחמות מיותרות, בעיקר כי בעוד דקה החופש הזה סוף סוף נגמר. אז יש אמא כזאת, אני אומרת לעצמי, והבת שלך מפנטזת שגם אצלה בבית יהיה דבר כזה. נו, באמת, למה אני מתרגשת מזה בכלל?

מסיבה מצומצמת?

כמה ימים לאחר מכן הילדה מגיעה עם בקשה מיוחדת. החופש הגדול עומד להסתיים, והיא ממש רוצה לעשות מסיבה לחברים. “לא משהו גדול”, היא אומרת, “משהו קטן כזה. גם לא עד שעה מאוחרת, רק עד 24:30”. “נו אמא, אפשר?”, היא שואלת שוב ושוב. ואני, שהסיפור על אותה אמא ממשיך להדהד לי בראש, מסכימה. יאללה, אני אומרת לעצמי, פעם אחת בחיים אני אזרום, והילדה תעשה חיים.

יום המסיבה מגיעה, ודקה לפני שראשון האורחים מגיע הילדה מבקשת לסגור את התריסים. “מה זאת אומרת לסגור?”, אני לא מבינה. “אני רוצה שאתם תהיו בבית, וכל החברים שלי יהיו בחצר”, היא מסבירה לי, “אז פשוט נסגור את כל התריסים”. “אין בעיה”, מתערב בן הזוג שלי בשמחה, “יאללה, שיהיה לכם בכיף”.

“אה, ועוד משהו”, היא אומרת, “בסוף לא מגיעים שמונה ילדים, יהיו בערך 20”. “מה?”, אני נחרדת, “מה פתאום?! סיכמנו על מסיבה מצומצמת”. אבל היא עונה: “אין לי מה לעשות עכשיו, בכלל לא ידעתי מזה, גילי הזמינה חברה, ועדי הזמינה עוד שתי חברות…אני כבר לא יכולה להגיד להן לא לבוא. נו, אמא, בבקשה”. אני מתרצה, בעיקר כי אני מבינה שאין לי הרבה ברירות, “אוקיי, אבל חצי שעה אחרי חצות כולם הולכים”. הילדה מהנהנת ורצה לפתוח את הדלת.

המסיבה מתחילה, המוזיקה מחרישת אוזניים. אני מנסה להיות סבלנית, אבל מרגע לרגע הסבלנות שלי הולכת ומתפוגגת. אני סוגרה בבית עם תריסים מוגפים, החברים של הילדה אמנם לא רואים אותי, אבל גם לי אין מושג מה הם עושים. המוזיקה מחרישת אוזניים, וכבר ממש לא נעים לי מהשכנים. אני מנסה להשיג את הילדה בנייד, אבל לראשונה בחייה היא לא מחוברת. האפשרות לפתוח את הדלת ולצעוק עליה נראית לי קצת מוגזמת. מה עושים?; השעות עוברות, ואני מתחילה להרגיש כאילו אני כלואה בתוך ביתי. כלואה באיזה דיסקוטק מטורף של בני נוער, כזה שמעלה לי את רמת העצבים בצורה לא הגיונית. עוד רגע אני נחנקת, כואב לי הראש ואני בחרדה מתמדת שהפיצקי לא יתעורר. כשאני מגיעה לחדר השינה כדי לדבר על כך עם בן הזוג, אני מגלה שהוא ישן. איך לעזאזל מישהו ישן ברעש כזה??!

אני מחליטה להפנות אליו את השאלה הזו ישירות, ואז מעירה אותו (מה, חשבתם אחרת?!). “מה הבעיה?”, הוא באמת לא מבין, “שכחת שאני יכול לישון בכל מצב? עזבי, תני לה ליהנות, לא נעים להפריע לה עכשיו, שתעשה חיים”. “אתה מבין שאני עוד רגע משתגעת?”, אני מנסה להמחיש לו את חומרת הבעיה. “אתה מבין שהיא בחצר, והם יכולים לעשות שם מה שרק בא להם? אולי הם הביאו איתם אלכוהול? אולי הם מעשנים? אנחנו לא יודעים כלום. אתה מבין שהשעה כבר 1:00 בלילה והמוזיקה מחרישת אוזניים? ממש כבר לא נעים מהשכנים”. “פתאום אכפת לך מהשכנים?”, הוא מגחך, “וחוץ מזה, תסמכי עליה, הכול בסדר”. אבל לא הכול בסדר, ואני מרגישה את זה בקרביים שלי, עמוק עמוק בבטן. אני שואלת את עצמי איך הגענו למצב הזה – מצב שבו אני סגורה בבית, והילדה שלי מבלה במרחב חופשי? איך הגענו למצב שיש לה את כל העצמאות לעשות מה שבא לה, ואני לא יודעת בכלל מה קורה בביתי שלי? למה סיכמנו על מספר ילדים מסוים, והיא הזמינה יותר? ולמה לעזאזל סיכמנו שהמסיבה נגמרת חצי שעה אחרי חצות ועכשיו כבר אחת והמסיבה נמשכת???

תובנות מאמהות אחרות

אני נזכרת בעצמי בגיל הזה. ההורים שלי החליטו עבורי שאני אחזור הביתה בשעה 12:00, באמצע שבוע. ובפעם היחידה שבה המריתי את פיהם פגשתי את אבא שלי לבוש בפיג’מה, מחפש אותי בכל פינה ברחוב. כשהוא ראה אותי, הוא לא אמר מילה. מבחינתי זה היה הרבה יותר גרוע מהאפשרות השנייה, שבה הוא היה צועק עליי. אמא שלי לא דיברה איתי אחרי המקרה הזה במשך שבוע תמים. ולא עזרו תחנוניי ובקשות הסליחה שלי, היא לא התרצתה. נכון, היום אני חושבת שהתגובה שלהם הייתה מוגזמת מדי, אבל אין ספק שהם קבעו כללים ועמדו בהם.

מנגד, אני נזכרת בסיפור של בתי על אותה “אמא כיפית”, ומרגישה שגם שם משהו לא נכון. האם מרוב רצון לרצות את הילדים שלנו, לא להפריע להם ולהניח להם ליהנות, שכחנו את עצמנו? האם אנחנו אמורים להיות “כיפיים”, גם אם זה בא על חשבוננו? האם אנחנו לא אמורים ללמד אותם לעמוד במילה שלהם? ואיך בכלל אנחנו אמורים להגיב כשהרצונות שלהם מתנגשים באלו שלנו?

כמו עכבר מאחורי סוגר אני מסתובבת בבית, ולבסוף מחליטה. אני פותחת את הדלת וקוראת לילדה: “השעה 1:30, את לא עומדת במילה שלך. המסיבה שלך נגמרה”. הילדה מביטה בי בלי לנסות להתווכח. אני נכנסת הביתה, ושומעת אותה נפרדת מהחברים. אין לי תחושה נעימה במיוחד. הרגע קיבלתי חותמת לכך שאני לא “אמא מגניבה”. אבל אני משכנעת את עצמי שפעלתי נכון, כי אחרי הכול לפעמים חשוב יותר מלהיות “הורה מגניב” זה ללמד את הילד משהו פרקטי. לעמוד במילה שלו, למשל. כי בחיים האמיתיים, אף אחד, בשום מסגרת, לא יוותר לילדים שלנו רק כדי שיהיה להם כיף.