“…אחרי 30 שניות הפלקתי לעצמי במחשבה. ‘מה, נהיית כמו אמא שלך’?, שאלתי את עצמי. ‘הילד עובד ולומד במשך כל החופשה, רוצה לבלות עם חברים, קצת רחוק מהבית… מגיע לו’! טל טופחת לעצמה על השכם
כאשר מגדלים ילד אחד, כל דבר הוא “פעם ראשונה”. ומה שקורה בפעם הראשונה הוא תמיד מרגש, גם אם הוא קורה בגיל 17 ויותר. במהלך חופשת הקיץ האחרונה חוויתי כמה “פעמים ראשונות” כאלה. כך למשל, זו הייתה החופשה הראשונה שהמתבגר שלי ממש יצא לעבוד. שלוש-ארבע משמרות בשבוע הוא מתייצב בגלידרייה השכונתית ומעצב טילונים במגוון צבעים וטעמים. לא פראייר המתבגר שלי, הוא בוחר את כל משמרות סוף השבוע כדי להרוויח יותר, וכנראה שהוא עורם נכון את הגלידה – כי עכשיו מכשירים אותו להיות אחראי משמרת. תצחקו כמה שתרצו, אבל אני אמא גאה. כי אם הוא עושה היטב את מה שהוא עושה, טוב לו. ואם טוב לו, טוב לי.
ובין משמרת למשמרת יש התייצבויות בלשכת גיוס, אימוני ספורט וגם הכנה למבחן הפסיכומטרי. כן, שני הדברים האחרונים זה מה שהוא רוצה. נשבעת, לא יזמתי ולא דחפתי. ואז הוא בא “ביציאה”: כמה חברים וחברות מתארגנים לנסוע בסוף החופש לשלושה לילות באילת. לקחתי קצת אוויר, והתחלתי לשאול את השאלות המתבקשות: מי החברים, איך נוסעים, כמה יעלה, מה תעשו שם? עוד פעם ראשונה.
פחד מלחץ חברתי
שבועיים. זה הזמן שלקח עד שהוצאתי ממנו תשובות, ועדיין חסרות לי כמה. אני מודה שבהתחלה לא אהבתי את הרעיון, אבל אחרי 30 שניות הפלקתי לעצמי במחשבה. “מה, נהיית כמו אמא שלך”?, שאלתי את עצמי. “הילד עובד ולומד במשך כל החופשה, רוצה לבלות עם חברים, קצת רחוק מהבית… מגיע לו”!
ואני גאה בכך שעניתי לעצמי נחרצות, ואז אמרתי לו: “אתה יודע מה? אתה לגמרי צודק. מגיע לך, אני מפרגנת לך את הנסיעה הזו!”. וואו, איך שהרווחתי מהגישה החדשה; המתבגר שלי הביט בי בהערכה על ההבנה שהבזיקה בי. ספרתי יומיים, ואז הגיעה שיחת הטלפון מאביו של המתבגר. “תגידי”, את בטוחה שאת רוצה לאפשר לו לנסוע לאילת”?, הוא שואל. “את יודעת איך זה, המתבגרים האלה כשהם ביחד ורחוק מהבית, את לא פוחדת”?; “אני פוחדת מהרגע שהוא נולד, אבל הבנתי שזו אינה סיבה למנוע ממנו את הנאות החיים”, עניתי.
לדעתי (האובייקטיבית כמובן), אני לא “אמא חופרת”. מצד אחד אני יודעת שיש דברים שצריכים להיאמר, שצריכים לצוף מעל פני השטח כדי שלא אכה על חטא כיוון שלא אמרתי ולא התרעתי. ומצד שני, אני מזכירה לעצמי שהמתבגר שלי יודע להבחין בין טוב ורע, ובמרבית המקרים אני סומכת עליו. לכן אני מחליטה לבחור בדרך ביניים: כרגע, כשבועיים לפני המועד אני לא אומרת דבר. רק קצת לפני הנסיעה, כשתתחיל ההתרגשות, אעלה את הנושא החשוב המטריד אותי יותר מכול: ההיגררות אחרי אחרים והלחץ החברתי. כי עליו אני סומכת שלא יעשה שטויות, והחברים שלו לשמחתי הרבה “חנונים”. אבל כשהם בחבורה, ורוצים לעשות רושם, לא תמיד אפשר לדעת לאן זה יוביל…
זה מזכיר לי שכאשר המתבגר שלי היה בכיתה ד’, אחד הילדים חגג יום הולדת בגן הבוטני. היו שם עשרות ילדים שהתרוצצו בין האטרקציות השונות, ואנחנו האמהות חילקנו אותם לקבוצות כדי להשגיח עליהם כך שיישארו בטווח הראייה שלנו. יצא שניתנה לי ההשגחה על קבוצת ילדים שובבה במיוחד, שלא ממש התרגשה מניסיונותיי לשמור אותם בדבוקה אחת. אני זוכרת שחזרתי אל הורי יום ההולדת ואמרתי להם שאני מצטערת, אבל הקבוצה שקיבלתי ממש “בלתי מושגחת” ואני מתפטרת. באותם ימים ובגיל ההוא זה היה מצחיק. היום קצת פחות…
שני צדדים לחבל
אני מגדירה את עצמי כהורה מאפשר. אני מאפשרת לבני לגדול, לצמוח ולהיות עצמאי. אני גם הורה חושש. אני דואגת ומוטרדת. ומה שהבנתי בשלב מוקדם מאוד הוא שאינני יכולה למשוך את החבל משני הקצוות. לכן, בכל סיטואציה אני בוחרת למשוך מהצד שנראה לי נכון יותר.
אמהות לבנים יבינו: טל מברכת על כך שהיא פטורה מענייני ליפסטיק
למה לא כדאי לנו “לחפור” להם על שיעורי הבית
