מאת אורנה היילינגר.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מקליקים

Pokémon GO

 

“אה, הם נופלים מצוקים (כן, גם עם סגוואי זה קורה), והם נכנסים בעמודים (יקום מי שזה לא קרה לו לפחות פעם בחיים גם בלי פוקימון)…אבל משמח אותי שבעולם וירטואלי יוצאים סוף סוף לשחק במרחב הפיזי ומותירים מאחור את שולחן המחשב”. למה אין סיבה להתרגש מפוקימון גו?

 

כללי פוקימון

כשבן השלוש עשרה וחצי שלי יוצא לציד אני מקפידה על הדברים הבאים:

  • לצאת יחד עם חבר – מה שמוריד את הסבירות לכך ששניהם ישכחו את עצמם במהלך החיפושים.
  • לא לצאת בשעות החשיכה.
  • פוקימוני עירנו קודמים (לא עוזבים את המרחב הקרוב).
  • לצאת עם כובע ומים.
  • תזכורת 1: אני מזכירה לו כמה פעמים ביום ש”זה רק משחק” .
  • תזכורת 2: אני מזכירה לו את החברים הווירטואליים מטים פרוטרס (Team Fortress ואומרת שלא יפה לנטוש אותם לכל כך הרבה זמן…

לא חשוב באיזה עיתון או אתר חדשות עיינתם בשבוע שעבר, בוודאי הבחנתם בתחרות הצמודה שהתחוללה בין שתי כותרות: האחת על החייל ההוא…נו, ההוא שמתנהל נגדו משפט  (אני בטוחה שאתם מבינים גם בלי שאציין כאן את שמו) והשנייה על מעללי ה”פוקימון גו”. זאת אומרת על מעללי הרודפים בדמעה, ובשמחה יתפסו. ברוח התחרות אפילו הוציאו מתהומות השכחה את ההוא שקנה לפני 16 שנים את הזכויות על היצור הזה, ופתאום ככה הסתדרה לו הפנסיה (ועיני אינה צרה, לבריאות!).

בקיצור, אני עכשיו על הכותרת של פוקימון. כן, אמנם אני מודה שלא הורדתי וגם לא ניסיתי לצוד ולו פוקימון אחד, ועדיין אני שומרת על זכותי להשתעשע מהצד. נכון שאני לא דוגמה, גם לקנדי קראש לא התמכרתי בשעתו ובעצם לאף משחק או אפליקציה אחרת, אבל אין זה מפריע לי להתבונן בהשתהות על התופעה העכשווית. הפוקימון הוא בר חלוף, אין ספק, ועוד לפני שנספיק להבין את התופעה הזו עד תום תגיע אחרת שתחליף אותה ותתפוס כותרות חדשות. בכל זאת לא נוכל להתעלם ממנה.

מעבר להבנה טכנולוגית

הורים שואלים אותי כל הזמן: האם המשחק הזה רע או טוב? האמת היא שאני חושבת שהוא לא זה ולא זה. מן הסתם, הפוקימון גו לא יוביל למציאת תרופה לסרטן או פתרון להתחממות הגלובלית, אבל יחד עם זאת אינני מצליחה למצוא רע בקבוצת אנשים (כל אחד מוזמן להוסיף כאן את הדימוי/ כינוי שלו) המסתובבים בעולם הפיזי ומחפשים דמויות וירטואליות, ואף אחד לא חושד בהם שהם סכיזופרניים.

אה. הם נופלים מצוקים (כן, גם עם סגוואי זה קורה), והם נכנסים בעמודים (יקום מי שזה לא קרה לו לפחות פעם בחיים גם בלי פוקימון), מתפרצים לכביש ומסכנים את עצמם (טוב, לא אמרתי שהמשתתפים במשחק הם בהכרח גאוני הדור). ולמה אני משועשעת? כי משמח אותי שבעולם וירטואלי יוצאים סוף סוף לשחק במרחב הפיזי ומותירים מאחור את שולחן המחשב, הכורסה ותנוחת הרביצה הקבועה. האף אמנם עדיין במסך, אך יש סיכוי שהם יראו את עמיתיהם למשחק בגודל טבעי ובמראה מקורי; אני משועשעת כי זה באמת עניין של רבע שעה וירטואלית עד שתגיע האפליקציה הבאה. אז יאללה, שייהנו. כמה מילים כבר נכתבו על העולם המשתנה, על המרחב המקוון והאתגרים שהוא מציב לנו ולילדינו? כל מילה כזו, שכבר נכתבה או תיכתב בעתיד, מתארת את המציאות שלנו, את הקצב מהיר והשינויים הדרמטיים. הרי לא באמת נצליח לעקוב אחרי כל פיתוח, יישומון או משחק שפורץ לעולמנו, ומוטב שכבר נבין שבדרך כלל החידוש האחרון יפרוץ לעולמם של ילדינו הרבה לפני  שינחת במודעות שלנו.

לכן, בואו ניקח נשימה עמוקה: לא כל חידוש חייב להיות מסוכן או מאיים, לפחות אם נקפיד לצייד את הילדים שלנו בכלים להתמודדות עם הדילמות שהעולם הזה מציב בפניהם ונקפיד להזכיר להם שאנחנו כאן בעבורם (גם אם לא לכדנו ולו פוקימון אחד). כי אולי אין לנו את ההבנה הטכנולוגית שיש להם, אך יש לנו הבגרות והניסיון ההורי להפריד בין טפל לעיקר, בין אסור למותר ובין מצחיק למסוכן. בסופו של יום, הילדים שלנו יודעים זאת. אז גו פוקימון גו…

הכותבת היא מנהלת “המרכז לאינטרנט בטוח” של איגוד האינטנרט  מרכז המסייע לנפגעים ברשת ומפעיל קו חם 24/7

שקט, מצלמים: מתי בפעם האחרונה הלכתם למופע לא כדי לצלם?

נשים קטנות מדי: הן מדלגות לגיל הנעורים ומפסידות ילדות קסומה