בנה חוגג 16, והיא מרגישה שקיבלה את חירותה בחזרה
אחד הדברים המאתגרים ביותר שחוויתי כשנולד בני, לפני 16 שנים, הוא אבדן החירות. אני, שהייתי עד אז במשך שנים אדון לעצמי, בבואי ובצאתי, התחלתי לחוש כיצד נגזלה ממני החירות ואיך את מקומה תפסו האחריות, לוח זמנים צפוף והצורך לטפל בעולל קטן וחסר ישע. לכך נוסף “פעוט” גדול יותר – בן זוגי באותם ימים.
עוד טרם היוולדו, הבטחתי לעצמי שאני את הילד הזה אגדל כדי לפרוש כנפיים. באהבה רבה, באכפתיות, אך בנתינת הכלים לעצמאות – ממש מהרגע שיתאפשר הדבר. זה נשמע מוזר לחשוב על פרישת כנפיים מיד לאחר הלידה, אך כנראה שהלחץ עשה את שלו וכמו דברים אחרים שהבטחתי לעצמי, והבטחתי בעקיפין גם לו, כך היה. כשהגיע היום שבו ביקש בני שלא אגיע לאסוף אותו מבית הספר, לא שיתפתי אותו בחששותיי, אך גם לא נכנעתי להם. כדרכי בקודש עברתי לשלב הפרקטי, הדרכתי כיצד עליו להישמר בחציית כביש ובאיזה מעבר חצייה לעבור. כך היה בביקור אצל חברים, בהשתתפות בחוגים, וכל מה שנמצא בטווח הליכה מהבית. אגב, אם זה היה תלוי באביו מולידו, הייתי ממשיכה לאסוף אותו מבית הספר עד היום, עדיין חוצה איתו יד ביד את הכביש, וממשיכה להושיבו ברכב בתוך בוסטר הרבה מעבר לגיל הנדרש.
ועדיין, חירותי לא הייתה עוד כמו קודם. עד שהגיע השלב…
עין פקוחה, אך הגוף חופשי
בשנים האחרונות (ממש אתמול חגג בני את יום הולדתו ה-16) אני באמת יכולה להגיד שזכיתי בחירותי בחזרה. ב-90 אחוזים ממנה, אם לדייק. פתאום, הגיע השלב שבו היום שלי התחיל להתארך, איני צריכה לקטוע אותו עקב הסעות למקומות שונים וגם איני חייבת להיות בבית כל הזמן. את החירות הזו קיבלתי בברכה ותיעלתי אותה לעיסוקיי, לרוב ללא כל ייסורי מצפון. אולם בדיוק אז, בעיצומה של החירות ששבה אלי, אני חשה לעתים געגוע עז לימים שבהם ירדתי פיזית על ברכיי כדי להיות בגובה העיניים של בני הפעוט, לחייך אליו, לחבקו ולהוות בעבורו אורים ותומים. היום, כשהוא כבר עוקף אותי בגובה, השיח שונה – וטוב שכך.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהדילמה התמידית של ‘להיות חבר או הורה’, או אולי גם וגם? (לא תמיד זה עובד, אתם יודעים). ואם בעבר הייתי בעבורו אורים ותומים, היום יש לנו חילוקי דעות ולא מעט ויכוחים – לעתים מתישים. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, ובכל זאת, כמו אז כך גם היום, היד עדיין צריכה להישאר על הדופק. באופן תמידי, לכל אורך היממה. ארוחת הצהריים חמה ומחכה, הפינוקים הקולינריים לטעמו האישי, הטלפונים השואלים: מה שלומך? איפה אתה, אכלת? מתי תחזור? קח מעיל…
נכון, מעת לעת יש לי געגוע לתקופה מתוקה מדבש, לתקופה שבה בני היה ילד. אבל הגעגוע, כמו שהוא בא כך הוא חולף, ואני יודעת שלא באמת הייתי רוצה להשיב את הזמן לאחור. כשאני משוחחת עם חברות, שמרגישות בלב ובנשמה את הקן המתרוקן, אני שמחה בחלקי ובעצמאותי כי שבה אלי, ומבינה שעם כל זאת עדיין יש לי בן הזקוק לי. אחרת, אך זקוק. מזה נהנית ומזה לא חסר.
החופש הגדול ממחיש את השינוי הזה מצוין. כבר בראשיתו, כשהמתבגר שלי הכריז כי הוא מתכנן להשקיע את כל החודשיים וקצת באימוני כושר, בבילוי עם חברים ובהתנדבות במד”א, ידעתי שעליי להשאיר יד על הדופק ועין אחת (לפחות) פקוחה. אבל שמחתי על כך שאני בהחלט יכולה לתכנן לעצמי כל תכנית שארצה, בלי להיות המשגיחה הצמודה שלו – כמו בעבר.
מהבלוג של נירית – גם אצלכם המריבות הכי גדולות בין הילדים קורות בחופש?
