רציתי לספר על דברים טובים. אבל סקירת אירועי החודש לא השאירה בי הרבה מקום לאופטימיות. אולי קצת. נער בן 14 נרצח והזכיר לנו שיש שכונות שקופות; זעקת בתי החולים נופלת על אוזניים ערלות; וטוהר הבחינות הוא ערך ששווה להשקיע בו רק אם אתה מהמגזר ה”נכון”; מזל שהתלמידים הראו לנו שהם יודעים להילחם על הזכויות שלהם בדרך דמוקרטית. ינואר 2015 – מה היה לנו?
1. תלמידי חטיבות הביניים והתיכון פתחו את השנה בנקיטת עמדה ברורה: לא נהיה שעיר לעזאזל במאבק שבין משרד החינוך לבין ארגון המורים. לאחר שהארגון הודיע כי יבוטלו כל הטיולים והפעילויות מחוץ לבית הספר עד שעניינם יוסדר (דרישתם לחיסיון משפטי במקרי תאונות ופגיעות בתלמידים במהלך טיולים), הכריזה מועצת התלמידים הארצית על שביתה בת יום אחד ב-14 בינואר. שביתת התלמידים אכן התקיימה (מורים הגיעו, כפי שהונחו, התלמידים נשארו בבית), ואף נשקלה הארכתה ביומיים נוספים, אך בסופו של דבר ארגון המורים החליט לסיים את השבתת הטיולים השנתיים והכול חזר למסלולו. הכול, כולל מצוקת המורים בנושא הטיולים שלא ממש באה על פתרונה. ככל הנראה, המורים ייאלצו להמתין (שוב) עד שלמקבלי ההחלטות יתפנה זמן בלו”ז למצוא פתרון אמיתי לסוגיה (או עד שיהיו מקבלי החלטות. כידוע, אין ממשלה אמיתית כרגע). התלמידים מצדם הוכיחו שהם יודעים להתאחד, להתארגן ולעמוד על שלהם (או שהם בעיקר בכיינים ומפונקים – תלוי איך מסתכלים על זה).
לטור הקודם: בת 14 בדתה אונס, אין משרד חינוך, ועוד
עוד רפורמה: “ילדים חלשים יקבלו יותר”. האומנם?
2. כמעט בכל חודש, למרבה הצער, מתרחש מקרה של אלימות בקרב בני נוער שמזכיר לנו עד כמה כל התכניות עם השמות היפים (“עיר ללא אלימות” וכאלה) מרגיעות בעיקר את המצפון. מקרה הרצח המזעזע שאירע בתחילת חודש ינואר מזכיר לנו עובדה נוספת – מאחורי רמת השרון פינת סביון מסתתרות שכונות שקופות עם בני נוער שקופים שכל התכניות היפות שפועלות ועוד יפעלו עוברות להם מעל הראש. במקרה הזה נדקר למוות נער בן 14, בשם יוסף זהר, שהעלה לכותרות את שכונת ג’סי כהן בחולון – מסוג השכונות שצריך להירצח בהן כדי שמישהו יעיף מבט לכיוונן. עצוב.
3. גם החורף בתי החולים קורסים תחת העומס ותחת התקציב הדל, ונראה כי אף אחד לא מתכנן לשים לכך קץ. השנה נדמה כי המצב חמור במיוחד: חולים רבים מתאשפזים בתנאים מחפירים, לא אחת משתחררים כשהם חולים יותר ממה שהם היו, ואחרים מתייאשים וחוזרים הביתה – מתפללים לטוב. כבר במהלך חודש ינואר יכולנו להבחין בטפטופי הודעות לציבור, כשחלק מבתי החולים ביקשו להימנע מלהגיע למיון (למשל בבית החולים רמב”ם בחיפה, ברזילי באשקלון, ושיבא ברמת גן). היום, בפתחו של חודש פברואר, הטפטופים כבר הפכו למבול של ממש, כשמהדורות החדשות פתחו בדיווח על עומסים חריגים בבתי החולים ברחבי הארץ. עכשיו תגידו, אפשר שלא לשאול איך מדינה (שאינה מדינת עולם שלישי, עדיין) מגיעה למצב כזה? הייתכן שאפילו חולים אסור לנו להיות? ומה עוד צריך לקרות כדי שמישהו שם למעלה (יש שם מישהו?) יתעורר ויתמודד כראוי עם האבסורד הגדול הזה.
נו טוב. עם איומים ביטחוניים מכל גבול, משחקים פוליטיים בנוסח “זה או אני/אנחנו או הוא/הם” ונבירה אינסופית של מדינה שלמה בנפש הסבוכה (ובאלפי בקבוקי מים מינרליים) של אישה אחת (שהיא במקרה גם “האישה של”) – פלא שתינוקות וקשישים חולים נשכחים מאחור?
4. בהחלט ייתכן שלא שמתם לב, אבל פעמיים בתוך שבוע בוטלה בחינת בגרות בגלל הדלפתה לאינטרנט. זה קרה בשבוע האחרון של חודש ינואר, והעובדה שאינכם זוכרים זאת (כי דפדפתם הלאה) או שלא נתקלתם באף דיון בנושא של טוהר הבחינות והמידות היא אחת ויחידה. אם זה היה קורה בפריפריה אולי עוד היינו מטים אוזן. אם בתל-אביב – אין ספק שמישהו מאתנו היה מזנק ומציף שאלות חשובות, כמו: מה זה אומר על הערכים של הדור הצעיר?, ואולי בכלל יש לבחון את הרלוונטיות של המבחנים בעידן שבו הכול מגיע איכשהו לרשת?. אבל נחשו מה…זה קרה במגזר הערבי! מה שנקרא “לא בבית ספרנו”, ובמילים אחרות: יש לנו מספיק צרות – אם אפשר נא לא להוסיף לנו עוד. בציניות כמובן.
