מאת שרון, אמא דואגת. 20.02.14
שייך לקטגוריית בלוג אורח

shutterstock. בריונות ברשת
 
שרון מגלה שהילדה הקטנה והמתוקה שלה מנהיגה כנופיית בנות בווטסאפ?

בתי חזרה מהצופים כשהיא נסערת. “יש ילדה שכל הזמן מציקה לנו”, אמרה.
“אז מה אתם עושים?”
“אי אפשר לעשות כלום! המדריכות לא אומרות לה שום דבר כי שמענו שאמא שלה איימה על הרשג”דית שאם יענישו אותה-
היא כבר תטפל בהם”.
בדיוק אז החל הווטסאפ בטלפון החכם שלה לזמזם.
“מה קורה, יש התרחשויות?”, שאלתי.
“כן. פתחתי קבוצה של כמה בנות, ואם הילדה המציקה תציק לאחת מאתנו – מיד נדווח האחת לשנייה”.
“ו…מה תעשו?”.
“אנחנו לא נוותר לה, ביחד אנחנו כוח”, היא ענתה. ואני נהניתי לשמוע אותה מצטטת אותי – אבל ההנאה הזו התפוגגה מהר מאוד.

 “שונאים את…

אחרי שידולים רבים הצלחתי לראות את הקבוצה המדוברת, וחשכו עיניי. “לקבוצה שלכם קוראים ‘שונאים את…(שם הילדה)?!'”, שאלתי בתימהון,”ואת פתחת אותה?”. בלעתי את הרוק ונשמתי עמוק. הילדה הקטנה, המתוקה והעדינה שלי הפכה למנהיגת כנופיית בנות ברשת החברתית. מה שנקרא, כשכוח פוגש כוח – טוב לא יכול לצאת מזה. כשהמכשיר שלה בידי, הודעתי לה שאני מיד מוחקת את הקבוצה.
“תחשבי שהיו פותחים כזו קבוצה עלייך, איך היית מרגישה?!”, שאלתי אותה.
“אבל למה, אמא? היא לא תדע”!
זה היה הרגע שבו הבנתי שכל השיחות שקיימנו עד היום, על רגישות חברתית ואיך לפתור קונפליקטים חברתיים, הופכות לחסרי כל משמעות מול הכללים של הרשתות החברתיות. הבת שלי באמת מאמינה בצדקתה. הרציונל ברור: אם הילדה תציק – אחת החברות בקבוצה תעלה זאת לרשת. כך הן מיד יוכלו להגיב, לייעץ ולעזור לה, כדי שלא תרגיש לבד במערכה. נחמד שהצדק החברתי כל כך מפותח אצל ילדה בת עשר, שמזכירה לי לרגע את ז’אן דארק בגדולתה.
התיישבנו לשיחת בנות מלב אל לב. “את מנהיגה בנשמה”, אמרתי לה, “יש לך רצון לעזור לחברות שלך וזה מקסים. אבל בואי תחשבי איך את היית מרגישה אם היו פותחים קבוצה נגדך?”. אחרי זמן קצר היא כבר הבינה. אם כי לא ברור לי האם ההבנה הזו תימשך לאורך זמן, או רק עד הפעם הבאה.
אבל גם אני הבנתי. הבנתי שבתפקיד ההורי אין הפוגות, ושלעתים הטכנולוגיה מקדימה את קו מחשבתי כהורה-מחנך. הבנתי שעלינו לשוחח שוב ושוב על ההזדמנויות, כמו גם על הסכנות שהרשת החברתית מייצרת, ושלא די בכך שקיימנו כבר כמה וכמה שיחות בנושא. הבנתי שלא מספיק לדבר על מקרים של אחרים, אלא חשוב לדבר על מה שקורה אצלנו: באילו קבוצות חברתיות ברשת ילדינו מסתובבים, מה המסרים המועברים בהן ואילו שמות יש לקבוצות. חשוב לשאול, להתעניין, לבקש לראות. לדבר על הפגיעה הרבה של מילים שנכתבות ברשת, גם אם הן נמחקות לאחר מכן. חשוב ללמד את ילדינו להיות אמפתיים ולהסתכל דרך העיניים של האחר. חשוב גם להבהיר לילדים שהמרחב המקוון אינו מצוי מחוץ לעולם החוק, וכי כל דבר שנכתב ברשתות החברתיות עשוי לשמש ראיה לאחר מכן – אם תיפתח חקירה פלילית.
הסטטיסטיקה מראה כי מעט ילדים מציקים בפועל ברשת, אולם רוב הילדים פשוט נמצאים שם ושותקים. אם נחנך את ילדינו שלא לשתוק, אלא לדבר, להגן (גם כשזה פוגע במעמדם החברתי – הפחד הגדול ביותר של בני העשרה, שמשתק אותם) – רק אז תהיה פחות אלימות ברשת.

המילים שנשארות בלב

לפני כמה ימים ראיתי סרטון שבו ילדה ציירה על דף מילים פוגעניות שנאמרו ברשתות החברתיות, ואז מחקה אותן בטיפקס. לאחר מכן היא קימטה את הדף ופתחה אותו. הדף חזר לקדמותו, רק שהפעם הוא היה מקומט מאוד. ואז היא אמרה: “גם המילים שנאמרו ולאחר מכן נמחקו, נשארות בלב. ובדיוק כמו הקמטוטים – גם הם לא ייעלמו יותר מהלב”. בת העשרה שלי הביטה בי בתימהון ובשתיקה. בעיניה היה כאב גדול.

הכותבת היא מאמנת, מדריכה ומנחה הורים, זוגות ובני נוער ליחסים נעימים ומצמיחים

הילד סובל מחרם?

פיקוח הורי בפייסבוק

מכורים לקנדי קראש?