מאת ד"ר דליה אלוני.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, פסיכודליה

 

“לא לאכול שבועיים רצוף נראה לך בסדר?, לא לצאת מהבית חודש נראה לך בסדר?, להתעלף בבית ספר נראה לך בסדר”?. אמא של מעיין חשבה שזו “רק דיאטה תמימה”, אבל לאבא שלה נדלקו כל הנורות האדומות. אז הם פנו לפסיכולוגית יחד עם בתם, רגע לפני שהיה יכול להיות מאוחר מדי!

  

“אפשר להגיע אלייך היום?” שאל אותי הגבר בטלפון. “עוד היום. אנחנו חייבים להיפגש בדחיפות”. אי אפשר היה להתעלם מהמצוקה והלחץ בקולו, ולכן עניתי מיד: “אשמח לעזור, אבל עם מי אני מדברת? במי ובמה מדובר?”
“קוראים לי גיל”, הוא ענה, “זה לגבי מעיין, הבת שלנו, בת 16 וחצי. אתמול גיליתי שהיא כבר שבועיים לא אוכלת כלום. היום היא התעלפה בבית הספר וקראו לנו לבוא לקחת אותה. היא לא רוצה לגשת למיון ואני לא יודע איך לשכנע אותה. אנחנו חייבים להיפגש היום עם פסיכולוגית!”
“אולי מוטב שקודם כול תיגשו לרופא המשפחה שלכם או למוקד רפואי?”, הצעתי.
“אין מצב. היא לא רוצה בשום פנים ואופן. היא מוכנה להגיע רק למישהו שידבר איתה, לפסיכולוגית”.
באותו הרגע לא התלהבתי מהרעיון שאיזה נערה תתעלף לי בקליניקה, אבל גם לא יכולתי לסרב לנוכח המצוקה שנשמעה בקולו. לכן, התחלתי לתכנן איך אני יוצאת מבית הספר ורצה לקליניקה כדי לקבל אותם, לפני שיגיעו המטופלים הקבועים לאותו יום, ומיד אמרתי: “בואו בעוד חצי שעה”. נכנסתי לאוטו ונסעתי במהירות לכיוון הקליניקה. למזלי, לא היה עומס בכבישים ושניות ספורות אחרי שהגעתי כבר נשמע הצלצול בדלת.

על ד”ר דליה אלוני

פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית, ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.

לאתר של דליה

“היא עושה דיאטה, מה רע בזה?”

פתחתי וראיתי זוג הורים נחמדים ומטופחים, תומכים בנערה חיוורת שצעדה פנימה באיטיות. האב גיל הציג בפניי את עצמו ואת סיגל, אשתו. סיגל חייכה חיוך קטנטן ומאולץ, שמיד נמוג, ואמרה ברשמיות ובחוסר סבלנות: “תודה שקיבלת אותנו. יכולנו להגיע גם בהמשך השבוע, אבל גיל התעקש שנבוא עכשיו”.
“אני שמחה להכיר אתכם”, אמרתי בנועם, מתעלמת מהטון העצבני של האם. לנערה פניתי ואמרתי: “שלום גם לך מעיין, אני דליה. אשמח אם תוכלי לשבת בחדר ההמתנה ממש כמה דקות ואשוחח עם ההורים שלך ולאחר מכן אזמין גם אותך, טוב?”.
נכנסתי עם ההורים לחדר הסמוך, וגיל מיהר להתחיל לדבר: “מעיין היא הבת הבכורה שלנו. ילדה חמודה ועדינה, יצירתית ומוקפת חברות, אבל תמיד היא הייתה יותר סגורה ומופנמת. אני עובד במשך שעות ארוכות והאמת היא שלא ידעתי כלום. נשבע לך, שלא ידעתי! אשתי לא סיפרה לי שום דבר. בחופש הגדול עבדתי מאוד קשה והייתי בהרבה נסיעות לחו”ל. אני איש מכירות בחברת הייטק. בחגים האחרונים הייתי קצת יותר בבית, אבל לא ראיתי משהו מיוחד או יוצא דופן בהתנהגות של מעיין. היא ילדה כל כך טובה. לא מרגישים אותה בבית, ואשתי לא סיפרה לי כלום…”
“סליחה גיל!”, התפרצה סיגל לדבריו, “מדוע אתה חוזר ואומר שלא סיפרתי לך? עוד לא הבנת שלא היה מה לספר? הילדה בסדר גמור. היא עושה דיאטה קלה, מה רע בזה? כל החברות שלה עושות דיאטה בגיל הזה. היא בגיל ההתבגרות, יש שינויים הורמונליים שמשפיעים עליה. עד היום בבוקר היא הייתה ממש בסדר ועכשיו היא קצת חלשה, כי לא אכלה כלום אתמול בערב. אז מה קרה? ניקח אותה עוד מעט לבית קפה ונפנק אותה בארוחת בוקר. הכול יהיה בסדר”.
“את לא מבינה שזה לא בסדר, סיגל?” פנה גיל ושאל בקול רם את אשתו. “לא לאכול שבועיים רצוף נראה לך בסדר?! לא לצאת מהבית כבר חודש נראה לך בסדר?! להגיע לאפיסת כוחות ולהתעלף בבית ספר נראה לך בסדר?! מה קרה לך, את לא רואה שמעיין לא בסדר? שכלום לא בסדר?”.
נכנסתי בדבריהם וביקשתי לשמוע קצת יותר פרטים על ההתפתחות של מעיין והתפקוד שלה בזמן האחרון. ההורים סיפרו שמעיין הייתה תמיד ילדה נבונה וחרוצה. אלא שבמחצית השנה שעברה, במהלך כיתה י’, היא התחילה להחסיר מבית הספר. בהתחלה היא לקחה לעצמה “חופשות” של יומיים-שלושה, אחר כך שבוע, ולפני פסח היא הפסיקה להגיע לבית הספר במשך חודש כמעט. בעקבות שיחה משותפת עם מנהלת בית הספר, היועצת והמחנכת, הוסבר לה כי “אין כזה דבר שלא להגיע לבית ספר”, נבנתה עבורה תוכנית, הציעו לה עזרה בהשלמת המקצועות ושיחות שבועיות עם היועצת, נתנו לה דף מעקב שעליו היא צריכה להחתים את המורים, ההורים לקחו לה מורה פרטית והיא הצליחה לחזור למסלול ולסיים את השנה. בתחילת החופש הגדול היא עבדה קצת בקייטנה ונפגשה עם חברות, אבל לאט לאט החלה להסתגר בחדרה ומיעטה לצאת מהבית.
סיגל אמרה שהיא שמה לב לשינוי בהתנהגות של מעיין, אך כאשר שוחחה איתה על כך מעיין אמרה שהכול בסדר. אין לה כוח לצאת מהבית בחמסין של אוגוסט, וחוץ מזה שרוב החברות נסעו לכל מיני חופשות. נשמע סביר מאוד, בהתחשב בכך שמדי פעם היא רואה אותה מתכתבת בפייסבוק. לגבי האוכל, סיגל אמרה שכבר שוחחה על כך עם מעיין כמה פעמים. מעיין אמרה שהיא רוצה לרזות קצת כדי שתיראה טוב יותר בבגד ים החדש שקנתה ולכן היא עושה דיאטה. ובכל מקרה, היא פשוט לא רעבה.
בזמן שההורים סיפרו ודיברו, שמתי לב שגיל נורא לחוץ ודואג, מרגיש אשם על כך שלא היה בבית, שלא שם לב לכל התסמינים. לעומתו, סיגל מקפידה לשדר עסקים כרגיל: הכול בסדר, אין מה להתרגש, הכול בשליטה.

“הבת שלך נמצאת במסלול לא טוב”

זה הספיק לי. פניתי לסיגל ואמרתי: “סיגל, אנחנו בעצם לא מכירות, אבל אני בטוחה ששתינו יודעות מה זה דיאטה. מי לא עשתה או ניסתה לעשות דיאטות בחייה?”, חייכתי. ואז המשכתי ברצינות רבה: “אני מקווה שאת מבינה שמה שמעיין עושה זה לא דיאטה. להפסיק לאכול ולשתות, להסתגר בחדר, להגיע לידי אפיסת כוחות – זה לא דיאטה. ברור לנו שזה כבר יותר מזה. הבת שלך נמצאת במסלול שמוביל למקום לא טוב, סיגל. ממש לא טוב. ממה שאתם אומרים, אני מבינה שזה נמשך כבר יותר משבועיים. משהו עבר על מעיין כבר בשנה שעברה, היא קיבלה עזרה אבל כנראה שבקיץ זה חזר ואולי החמיר. היום נוצר לכם חלון הזדמנויות. מעיין כבר במצוקה גדולה וחייבת התייחסות וטיפול, אתם חייבים לעזור לה עוד היום. ממש בדחיפות, כי אם לא נתפוס אותה היום ההידרדרות שלה תהיה מהירה וחזקה, למקום שממנו כבר יהיה הרבה הרבה יותר קשה להוציא אותה. אני בטוחה סיגל שאת אוהבת את מעיין ולא רוצה להיות במקום הזה”. סיגל ניסתה למחות מעט, אך ראיתי שמשהו נגע בה והיא כבר מהססת.
ביקשתי מההורים לצאת ולאפשר לי לשוחח לבד עם בתם. מעיין נכנסה לחדר בצעדים איטיים, ומיד שקעה בכורסה. היא נראתה חיוורת, עפעפיה חצי עצומים, בוהה באוויר ומבטה לא ממוקד.
“מעיין, מה את מרגישה עכשיו, מה קרה לך מעיין?”, שאלתי אותה בעדינות, כשאני בכוונה חוזרת שוב ושוב על שמה, כדי למקד אותה ולשמור שתהיה איתי.
“אני לא יכולה להתרכז. יש לי סחרחורת, כואב לי הראש. אני רואה קצת מטושטש מדי פעם. אני לא יכולה להתרכז…”, ומיד המשיכה: “רזיתי תשעה קילו בחופש הגדול. אני לא רעבה. אני שותה קצת מים בערב, לפעמים קצת תה או אוכלת תפוח. אני לא רעבה ליותר מזה. אני פשוט לא מרגישה רעבה. אמא הביאה לי הבוקר גרבר, אבל זה עשה לי בחילה. הקאתי ולא הרגשתי טוב בבית הספר. היועצת נלחצה וקראה להורים שלי. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט, שיתנו לי לנוח”.
הקשבתי למעיין, ומרגע לרגע דאגתי יותר ויותר. אבל שמרתי על קור רוח: “מעיין, אני מבינה שאת לא אוכלת כבר שבועיים ובטח ברור לך שאת לא יכולה להמשיך כך. תראי לאיזה מצב הגעת היום… את חלשה והתעלפת בבית הספר. את לא יכולה להתרכז, את לא יכולה לשבת בכיתה, את לא יכולה ללמוד”.
“אני רוצה ללמוד”, אמרה מעיין.
שמחתי להיווכח שמעיין מקשיבה לי ולשמוע שיש לה עדיין מוטיבציה ללמוד. לכן, מיד המשכתי בדבריי: “מעיין, כרגע נראה לי שהדבר הכי חשוב הוא שתרגישי טוב. אם לא תאכלי, לא תצליחי להתאושש ולחזור ללימודים. יש לך היום הזדמנות לעשות שינוי, לפני שיהיה מאוחר מדי. את מבינה מעיין מה אני אומרת? אם תמשיכי ככה ויהיה מאוחר מדי, יאשפזו אותך. תצטרכי להיות בבית חולים. אבל נראה לי שכרגע, רק עוד היום, אפשר לעשות שינוי. את יכולה לעזור לעצמך ולחזור למסלול. לחזור לבית הספר ולחברות, לחזור לחיות, לאכול, לעשות פעילויות כמו שהיית רגילה לעשות. רק היום מעיין. יש המון דברים שאפשר לעשות כדי לעזור לך, אבל הדבר הראשון לעשות הוא לרצות להתאושש. להתחיל לשתות ולאכול. תני לנו בבקשה לעזור לך”.
התבוננתי בנערה השברירית והחלשה מולי, ראיתי את העיניים שקוראות לעזרה, והמשכתי לדבר ולדבר. חזרתי על דבריי כדי להיות בטוחה שהיא מקשיבה וקולטת. מעיין שאלה מדי פעם שאלות, ביקשה לדעת למה התכוונתי, מה אפשר לעשות, האם המורים והחברות בבית ספר ידעו שהייתה בבית חולים. היה לה חשוב שלא ידעו. לא לספר לאף אחד. הרגעתי את מעיין והמשכתי להסביר לה מה חשוב לעשות במיידי ומה בשלב מאוחר יותר.
לבסוף, הודעתי לה שעכשיו אקרא להוריה ואסביר להם מה הצעדים הבאים. בשיחה משותפת עם ההורים ועם מעיין, הצעתי להם לכתוב מכתב הפניה לרופא המטפל והפניתי אותם למרכז להפרעות אכילה – שבו היא תוכל לפגוש פסיכיאטר, דיאטנית, מטפלת משפחתית ופסיכולוגית. סיכמתי איתם שייגשו זאת כבר עכשיו ויעדכנו אותי בהמשך היום.
בערב, לשמחתי גיל התקשר לעדכן אותי שהם אכן הביא את מעיין למיון, שהיא קיבלה אינפוזיה והופנתה למרכז להפרעת אכילה וכבר עברה הערכה פסיכיאטרית. היא שוחררה והוזמנה לבוא שוב למחרת לצורך בניית תוכנית טיפול.

סוף טוב!

אתמול שמחתי עוד יותר. בעודי משוטטת בשעות הערב בקניון, באה לקראתי נערה ואמרה לי שלום. זו הייתה מעיין. היא חייכה בעדינות וניגשה לספר לי שהיא עדיין מטופלת במרפאה, שהיא אוכלת שתי ארוחות ביום, ושהיא התחילה לקחת כדורים שיעשו לב מצב רוח טוב. היא כמובן חזרה ללמוד במרץ, כי היא רוצה להצליח במבחנים ולגשת השנה לכל הבגרויות. שוחחנו עוד קצת על הלימודים ועל העזרה שהיא מקבלת. רגע לפני שנפרדנו, היא הישירה אלי מבט ואמרה: “תודה”.

הערה: הבלוג נכתב בהשראת סיפורים מהקליניקה, אולם משולבים בו פרטים פיקטיביים כיד הדמיון. כמו כן, שונו כל הפרטים המזהים, כמו שמות ומקומות, ומכאן שכל קשר לאדם ספציפי הוא מקרי בהחלט.

עוד בפסיכודליה: ילדה יפה וטיפשה!

בת ה-13 החליטה להפוך לצמחונית

איך מורידים את מפלס החרדה?